Skip to content

TorahAnytimes Newsletter פרשת פקודי

Parshat פרשת פקודי

Compiled and Edited by Elan Perchik

Challah

"The TorahAnyTimes" Newsletter

פרשת פקודי  
ט' במרץ 2019 | ב' אדר ב תשע"ט                                                          Print Version

Compiled and Edited by Elan Perchik


הרב חיים דהן
 להעניק חיים

''ואת בניו תקריב'' (שמות מ' י''ד)

כידוע, לא תמיד היתה העיר חברון בטוחה ליהודים. עקב כך הוחלט שחיילים מזויינים יסיירו ברחובותיה. לכל חייל יוקצה רחוב אחד, עליו יהיה אחראי לשמור ולהגן מפני כל חשד וסכנה.

לילה אחד, בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמע קול. חייל אחד שעמד באחד מן הרחובות הקרובים לא היה בטוח אם הוא בעצם שמע משהו ממשי. הוא חשב: ''אולי רק היה חתול שנכשל בפחית טונה''. אך, במחשבה שניה, אמר: "אולי עליי לבדוק במה מדובר, כדי להיות בטוח." וכן עשה. מעבר לפינת הרחוב, הוא ראה חייל אחר שרוע על הקרקע ומדמם למוות. הוא רץ אל החייל אשר על הקרקע ונוכח לדעת שהוא נורה על ידי ערבי. אולם עיניו עדיין היו פקוחות, אות שהוא עדיין היה בהכרה.

"מה קרה?" הוא שאל. "אני לא יודע," ענה החייל המדמם. "אני חושב שנורית," אמר החייל, בעודו מתחיל ללחוץ על הפצע. "הישאר איתי. איך קוראים לך?" "יואב," מלמל החייל מהקרקע בחזרה. "אוקיי, יואב, אל תאבד את ההכרה. אני כבר קורא לעזרה."

קבוצת פרמדיקים הגיעה מייד והביאה אותו לבית החולים. ברוך ד', יואב עבר ניתוח ויכול לשרוד ולחזור לבריאות איתנה. אבל הוגד ליואב ולהוריו: "לולא גבורת החייל ההוא שהיה שם ותגובתו המהירה, ייתכן שבנכם לא היה שורד. הוא חי רק בזכות החייל ההוא."

הוריו של יואב הרגישו תודה עצומה כלפי חייל אלמוני זה על הצלת בנם ורצו לערוך סעודת הודאה. הם חיפשו אחריו אך לא היו בטוחים מה שמו. הם עיינו ברשימת שמות כל החיילים, אבל אף אחד לא נראה מתאים לתיאור החייל המבוקש. ללא יכולת לזהות אותו בכוחות עצמם, הוריו של יואב הלכו לצבא בתקווה ששם יוכלו לעזור להם. אך הם רק קיבלו דיווח על האירוע ולא ידעו מיהו החייל המעורב.

בלית ברירה, הוריו של יואב החליטו לנסות משהו אחר. היתה להם חנות עם בית מרקחת בקרית מלאכי. הם החליטו להדביק מודעה המבקשת: ''כל אחד אשר יהיה לו מידע על אופן בו ניצל בנינו, יואב, נא לגשת לחלק האחורי של בית המרקחת ולהודיע לנו.''

שלושה חודשים עברו ואף אחד לא נכנס. שישה חודשים בלי תשובה. אחרי שנה ניגשה אשה לחנות. "את יודעת," חשבה לעצמה, "אני זוכרת שבני סיפר לי פעם סיפור שנשמע מאוד דומה לסיפור שמתארים כאן. הוא סיפר לי ששמע משהו, אף על פי שלא היה בטוח במה מדובר והציל חיי חייל. תמהני אם זה היה הנער שהוא הציל." ואז היא הוציאה את הנייד שלה.

"דרום, אתה זוכר את הסיפור שסיפרת לי על הצלת חייל בחברון בלילה?" "כן, בטח," אמר. "אתה זוכר את שם החייל?" "בוודאי. הוא היה מאבד את הכרתו ואז אמרתי לו: 'יואב, הישאר איתי; יואב, הישאר איתי.!' " "זהו שם הנער הנזכר במודעה הזאת!" צעקה אמו. "אתה הוא שהצלת אותו!" היא נכנסה לבית המרקחת והודיעה להורים, "אני יודעת מי הציל את חיי בנכם." "מי?" הם שאלו בעיון-רב. "בני דרום!" היא המשיכה לתאר להם את הסיפור לפרטי פרטים. הם וידאו את המידע ואכן – המציל האלמוני היה דרום. עכשיו יכלו לערוך את סעודת ההודאה.

הם הזמינו הרבה אנשים והכינו סעודה יפה. השמחה והתרוממות הרוח על איחוד שני החיילים ומשפחותיהם היתה מוחשית באוויר. במשך החגיגה, אמו של דרום ניגשה לאם יואב ואמרה שהיא רוצה לדבר בפרטיות. "אני רוצה להגיד לך משהו," התחילה אמו של דרום. "בטח," ענתה אמו של יואב, "הכל בשבילך!"

"כאשר באתי לחנות ביום שהודעתי לך שהיה בני שהציל את בנך, לא הכרת אותי. אבל היתה לי סיבה שבאתי לחנות שלך בקרית מלאכי. לפני עשרים שנה בעלי עזב אותי. בעת ההיא הייתי בהריון. אבל בהתחשב בכך שאצטרך לגדל את הילד בעצמי, לא היתה לי עבודה והייתי אז צעירה מאוד, ממש התלבטתי אם להפיל את העובר. לא רציתי את הילד.''

"באותו זמן באתי לחנות שלך לקנות כמה גלולות. כאשר ניגשתי לבית המרקחת, את ובעלך דיברתם איתי במשך שעתיים, עודדתם אותי והסברתם לי שמה קורה היום לא בהכרח יקרה מחר. אולי כרגע אין לי אמצעי תמיכה, אבל אולי יהיו לי מחר. את, אז, המשכת להניא אותי מלעבור הפלה. אחרי השיחה המעודדת הזו עזבתי את החנות שלכם בהרגשות טובות, הייתי אופטימית.''

"אז החלטתי שאכן אלד את הילד הזה. עכשיו בני כבר בוגר והוא בצבא ואני כל-כך גאה בו. כבר כמה שנים אני מנסה לבוא לקרית מלאכי ולהודות לכם. סוף סוף, יום אחד, באתי לחנות שלכם. ואז ראיתי את המודעה התלויה על החלון, התקרבתי אליה וקראתי אותה. אז נוכחתי לדעת שאלמלא שכנעת אותי לשמור על הבן הזה, הוא לא היה נולד, וכעבור השנים, להציל את חיי בנך."

כשאנחנו מושיטים יד לזולת, השפעה מרחיקת לכת זו יכולה להפוך להצלת חיים. בעינינו, אולי, זה נראה כמו שיחה פשוטה או מבט מהיר כדי לדעת מה שלומו של אח יהודי, אך זו אינה האמת. המעשה הקטן ההוא יכול להעניק חיים לעובר ולהחיות חייל גוסס. כל עם ישראל הוא משפחה אחת. אנחנו משפחה שעבורה אנו חייבים לתת את הזמן, המשאבים והאהבה שלנו. וכאשר אנו עושים זאת, התוצאות הן לא פחות ממפתיעות!

הרב משיח קלטי – כל מה שדרוש הוא מאמץ

''ויקם משה את המשכן...'' (שמות מ' י''ח)

כאשר המשכן היה מוכן להקמה התבררה בעיה: הוא היה כבד מדי. כוח פיזי עצום היה נדרש להקים את הקרשים הענקים. משה רבנו תהה. "איך בן אדם יכול להרכיב בניין כזה?" הוא השמיע דאגה כזאת לד' והוגד למשה שלא יהיה חייב לעשות למעלה מיכולתו הגשמית. "פשוט השתדל להקים את המשכן," אמר ד', "ואז הוא יעמוד מעצמו בדרך נס. אל תדאג למשקלו." תפקיד משה רבנו היה, פשוט, לעשות את שלו... וד' ישלים את השאר.

בהקשר זה סיפר ר' זכריה וולרשטיין סיפור על איש אשר בחצרו היתה מונחת אבן אחת. כל לילה הוא חלם: "לך, דחוף את האבן." כתוצאה מכך, כל יום הוא היה הולך ודוחף את האבן. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ושנה אחר שנה הוא השתדל בכל כוחו לדחוף את האבן. אבל יום אחד הכל השתנה.

השטן נראה לאיש בחלום. "מדוע אתה מבזבז את כל מרצך על ההבל הזה? הלא הבחנת בכך שלא הנעת את האבן אפילו סנטימטר אחד בכל השנים הללו?" כשהתעורר בבוקר הבא, האיש הרגיש מוטרד. האמנם הוא בזבז את זמנו? הוא השתכנע מדבריו המטעים של השטן והחליט שמעתה - החיים ישתנו. הוא לא ימשיך  במאמצו היומי לדחוף את האבן. אחרי הכל, הכל היה לשווא, הלא כן?

בלילה ההוא חלם האיש חלום אחר. אבל הפעם לא היה השטן שנראה לו, אלא ד' בכבודו ובעצמו. "מדוע הפסקת לדחוף את אבן?" "ראה," ענה האיש, "במשך שנים עשיתי כך ולא הנעתי אותה מאומה. אני מבזבז את הזמן שלי!" אבל לד' היתה הפתעה קטנה בשבילו. "האם מעולם אמרתי לך להניע את האבן? כל שאמרתי לך הוא לדחוף אותה. כל מה שאתה חייב לעשות הוא להשתדל; אני אטפל בהנעתה."

לפני כמה שנים, משפחתי בילתה זמן איכותי ביחד. יש ילדים שנהנים לשחק כדורגל או ללכת לפארק עם הוריהם, ואילו לבני בנימין יש תחביב מיוחד. הוא השתמש בכסף שקיבל בבר המצווה שלו וקנה רחפן. זהו מסוק עם ארבעה מדחפים, נראה כמו מטוס ומטיסים אותו על ידי שלט רחוק. ברחפן מודבקת מצלמה לצילום אווירי. רחפן זה הוא רכושו היקר ביותר של בני.

בנימין ואחיו, יוני, רצו להטיס את הרחפן, לכן יצאנו יחד לטיול. הסתובבנו בסטפלס קורנר, אחת מהצומות הכי גדולות בלונדון. ציפינו ליום נפלא. בנימין חשב להטיס את הרחפן מעל רחובות וגשרים ולצלם צילומים יפהפיים.

הסכמנו שנמקם את עצמנו באחת החניות הגדולות שם. כשהגענו הכנו את הרחפן ובנימין שחרר אותו אל האוויר. הוא שלט עליו מלמטה, והכל התנהל בסדר עד שהחלה הרוח לנשוב. הרחפן חסין-רוח ויש לו נווטן אז לרוב הוא מסתדר למרות הרוחות. בנוסף לכך, יש כפתור על השלט שמחזיר את הרחפן לבסיס בצורה מיידית ומונע אותו מלהמשיך. ואז, כשהחלו הרוחות לסעור, בנימין לחץ על הכפתור הזה. אבל הוא לא תפקד.

הוא לחץ על הכפתור שוב ושוב, ללא תועלת. הרוחות נהיו יותר מדי חזקות, והרחפן נסחף והתרחק עוד ועוד. בייאוש, בלי לראות אותו עוד, העפנו מבט במוניטור שהקמנו. קיווינו שכך נוכל לזהות את מיקומו.

הבטנו בזהירות בתמונה המתוארת במוניטור והשתדלנו להבין היכן הוא נמצא. הבחנו בכך שהיה יורד ונוחת במה שנראה כמו חנייה. אבל לא יכולנו להכיר את הפרטים לפני שהתמונה הבהבה ונמוגה.

בלי היסוסים, התחלנו להסתובב ברכב באזור. בינתיים, בנימין פנה ללמוד משניות ויוני פנה לתפילה לבבית בתקווה שהרחפן האבוד יימצא. אולם, אחרי שעה, נשארנו באותו מצב בו התחלנו. אין רחפן.

הערב היה יורד והרגעים האחרונים להתפלל מנחה הגיעו. עצרנו בצד והחלטנו להתפלל קרוב לרחוב. כשסיימנו להתפלל מנחה החלטנו לחפש פעם נוספת. אבל בראותנו שהחושך מתקרב, נאלצנו לוותר אחר זמן קצר. פנינו הביתה באכזבה אך חשבנו שלמחרת נוכל להמשיך בחיפוש.

אז קיבלתי מסרון מחבר שלי, אפי ריימונד. הוא הסביר שראה איך אנו עוצרים את מעשינו ומקדישים זמן להתפלל, ומעשה זה נגע לליבו. "ממש שימחתם אותי," הוא כתב. בזמן שקראתי את המסרון נוכחתי לדעת שאפילו אם לעולם לא נמצא את הרחפן, אולי כל זה קרה כדי להביא שמחה ואור לתוך חיי יהודי אחר.

יותר מאוחר באותו ערב למדתי עם החברותא שלי. אותו יום למדנו ביחד את הפרק האחרון של מסכת סנהדרין (צז ע"א). הקטע האחרון שלמדנו היה:

''ג' באין בהיסח הדעת. אילו הן? משיח, מציאה ועקרב."

לא במקרה זהו הקטע האחרון בגמרא שלמדתי בלילה ההוא. זה היה מבשר עתידות.

אחרי שסיימתי ללמוד עם החברותא שלי, אשתי ואני החלטנו ללכת יחד לתחנת המשטרה ולדווח על הרחפן האבוד. אבל השוטר לא היה כל כך אופטימי למצוא אותו. אף על פי כן, אמרנו לעצמנו שנשקיע את כל מאמצינו ונקווה לטוב ביותר.

חזרנו על צעדינו, למקום בו ילדיי ואני חיפשנו פעמיים מוקדם יותר באותו יום ולא מצאנו שום דבר. חיפשנו בפעם האחרונה בחושך אך גם הפעם לא מאצנו כלום. כפי שאמרתי לעצמי: "כל מה שאני עושה הוא רק ההשתדלות שלי; בסופו של דבר, הכל בידי ד'." התחלנו לחזור הביתה בידיים ובלבבות ריקים.

אך אז קרה משהו לא צפוי. מזווית עיני ראיתי משהו לבן מונח במרחק של כחמישה מטרים בחניון. אמרתי לאשתי לנסוע לכיוון זה, וכשהתקרבנו, הסתכלנו זה בזו ופרצנו בצחוק. הרחפן היה שם. לאחר שהסתכלנו בכל מקום, כשלא ציפינו שנמצא אותו, עשינו זאת. אז הבנתי מדוע הגמרא ההיא בסנהדרין היתה הדבר האחרון שלמדתי באותו לילה. לקח חשוב מאוד למדתי באותו ערב: לפעמים כשאתם הכי לא מצפים למשהו שיקרה, זה אכן יקרה.

כמו משה רבנו העושה את חלקו בהקמת המשכן, כך כל אחד מאיתנו. עלינו לעשות את הטוב ביותר ולהשקיע כל מאמץ שביכולתנו. אך אחרי שככה פעלנו, איננו צריכים לדאוג עוד: אנו יכולים לבטוח שד' יטפל בשאר. ובמקרים רבים, שאר הסיפור יתרחש כאשר אנחנו הכי לא מצפים.

מסר קצת מאת הרבנית אביבה פיינר

פעם, בעלי ואני ביקרנו אצל חבר שלנו שביתו נחרב על ידי ההוריקן סנדי. הם גרים ליד המפרץ בבק לורנס. סופת ההוריקן הציפה את ביתו עד לקומה השנייה. אבל הוא ציין משהו מעניין במיוחד. בעוד שכל העצים ליד ביתו היו מרוסקים ושבורים, הקנים עמדו חזקים במקומם. "נלמד לקח מזה," אמר, "טוב להיות גמיש בחיים. אם אתה יכול להתכופף בבוא גאות ושפל לידך, תשרוד. אבל אם אתה מאמין שהכל חייב להיות כפי רצונך ואתה נשאר קשה כמו עץ, אז כאשר משהו מכה בך - תישבר."

רב חיים דהן
להעניק חיים

''ואת בניו תקריב'' (שמות מ' י''ד)

כידוע, לא תמיד היתה העיר חברון בטוחה ליהודים. עקב כך הוחלט שחיילים מזויינים יסיירו ברחובותיה. לכל חייל יוקצה רחוב אחד, עליו יהיה אחראי לשמור ולהגן מפני כל חשד וסכנה.

לילה אחד, בשעה שלוש לפנות בוקר, נשמע קול. חייל אחד שעמד באחד מן הרחובות הקרובים לא היה בטוח אם הוא בעצם שמע משהו ממשי. הוא חשב: ''אולי רק היה חתול שנכשל בפחית טונה''. אך, במחשבה שניה, אמר: "אולי עליי לבדוק במה מדובר, כדי להיות בטוח." וכן עשה. מעבר לפינת הרחוב, הוא ראה חייל אחר שרוע על הקרקע ומדמם למוות. הוא רץ אל החייל אשר על הקרקע ונוכח לדעת שהוא נורה על ידי ערבי. אולם עיניו עדיין היו פקוחות, אות שהוא עדיין היה בהכרה.

"מה קרה?" הוא שאל. "אני לא יודע," ענה החייל המדמם. "אני חושב שנורית," אמר החייל, בעודו מתחיל ללחוץ על הפצע. "הישאר איתי. איך קוראים לך?" "יואב," מלמל החייל מהקרקע בחזרה. "אוקיי, יואב, אל תאבד את ההכרה. אני כבר קורא לעזרה."

קבוצת פרמדיקים הגיעה מייד והביאה אותו לבית החולים. ברוך ד', יואב עבר ניתוח ויכול לשרוד ולחזור לבריאות איתנה. אבל הוגד ליואב ולהוריו: "לולא גבורת החייל ההוא שהיה שם ותגובתו המהירה, ייתכן שבנכם לא היה שורד. הוא חי רק בזכות החייל ההוא."

הוריו של יואב הרגישו תודה עצומה כלפי חייל אלמוני זה על הצלת בנם ורצו לערוך סעודת הודאה. הם חיפשו אחריו אך לא היו בטוחים מה שמו. הם עיינו ברשימת שמות כל החיילים, אבל אף אחד לא נראה מתאים לתיאור החייל המבוקש. ללא יכולת לזהות אותו בכוחות עצמם, הוריו של יואב הלכו לצבא בתקווה ששם יוכלו לעזור להם. אך הם רק קיבלו דיווח על האירוע ולא ידעו מיהו החייל המעורב.

בלית ברירה, הוריו של יואב החליטו לנסות משהו אחר. היתה להם חנות עם בית מרקחת בקרית מלאכי. הם החליטו להדביק מודעה המבקשת: ''כל אחד אשר יהיה לו מידע על אופן בו ניצל בנינו, יואב, נא לגשת לחלק האחורי של בית המרקחת ולהודיע לנו.''

שלושה חודשים עברו ואף אחד לא נכנס. שישה חודשים בלי תשובה. אחרי שנה ניגשה אשה לחנות. "את יודעת," חשבה לעצמה, "אני זוכרת שבני סיפר לי פעם סיפור שנשמע מאוד דומה לסיפור שמתארים כאן. הוא סיפר לי ששמע משהו, אף על פי שלא היה בטוח במה מדובר והציל חיי חייל. תמהני אם זה היה הנער שהוא הציל." ואז היא הוציאה את הנייד שלה.

"דרום, אתה זוכר את הסיפור שסיפרת לי על הצלת חייל בחברון בלילה?" "כן, בטח," אמר. "אתה זוכר את שם החייל?" "בוודאי. הוא היה מאבד את הכרתו ואז אמרתי לו: 'יואב, הישאר איתי; יואב, הישאר איתי.!' " "זהו שם הנער הנזכר במודעה הזאת!" צעקה אמו. "אתה הוא שהצלת אותו!" היא נכנסה לבית המרקחת והודיעה להורים, "אני יודעת מי הציל את חיי בנכם." "מי?" הם שאלו בעיון-רב. "בני דרום!" היא המשיכה לתאר להם את הסיפור לפרטי פרטים. הם וידאו את המידע ואכן – המציל האלמוני היה דרום. עכשיו יכלו לערוך את סעודת ההודאה.

הם הזמינו הרבה אנשים והכינו סעודה יפה. השמחה והתרוממות הרוח על איחוד שני החיילים ומשפחותיהם היתה מוחשית באוויר. במשך החגיגה, אמו של דרום ניגשה לאם יואב ואמרה שהיא רוצה לדבר בפרטיות. "אני רוצה להגיד לך משהו," התחילה אמו של דרום. "בטח," ענתה אמו של יואב, "הכל בשבילך!"

"כאשר באתי לחנות ביום שהודעתי לך שהיה בני שהציל את בנך, לא הכרת אותי. אבל היתה לי סיבה שבאתי לחנות שלך בקרית מלאכי. לפני עשרים שנה בעלי עזב אותי. בעת ההיא הייתי בהריון. אבל בהתחשב בכך שאצטרך לגדל את הילד בעצמי, לא היתה לי עבודה והייתי אז צעירה מאוד, ממש התלבטתי אם להפיל את העובר. לא רציתי את הילד.''

"באותו זמן באתי לחנות שלך לקנות כמה גלולות. כאשר ניגשתי לבית המרקחת, את ובעלך דיברתם איתי במשך שעתיים, עודדתם אותי והסברתם לי שמה קורה היום לא בהכרח יקרה מחר. אולי כרגע אין לי אמצעי תמיכה, אבל אולי יהיו לי מחר. את, אז, המשכת להניא אותי מלעבור הפלה. אחרי השיחה המעודדת הזו עזבתי את החנות שלכם בהרגשות טובות, הייתי אופטימית.''

"אז החלטתי שאכן אלד את הילד הזה. עכשיו בני כבר בוגר והוא בצבא ואני כל-כך גאה בו. כבר כמה שנים אני מנסה לבוא לקרית מלאכי ולהודות לכם. סוף סוף, יום אחד, באתי לחנות שלכם. ואז ראיתי את המודעה התלויה על החלון, התקרבתי אליה וקראתי אותה. אז נוכחתי לדעת שאלמלא שכנעת אותי לשמור על הבן הזה, הוא לא היה נולד, וכעבור השנים, להציל את חיי בנך."

כשאנחנו מושיטים יד לזולת, השפעה מרחיקת לכת זו יכולה להפוך להצלת חיים. בעינינו, אולי, זה נראה כמו שיחה פשוטה או מבט מהיר כדי לדעת מה שלומו של אח יהודי, אך זו אינה האמת. המעשה הקטן ההוא יכול להעניק חיים לעובר ולהחיות חייל גוסס. כל עם ישראל הוא משפחה אחת. אנחנו משפחה שעבורה אנו חייבים לתת את הזמן, המשאבים והאהבה שלנו. וכאשר אנו עושים זאת, התוצאות הן לא פחות ממפתיעות!


הרב משיח קלטי
כל מה שדרוש הוא מאמץ

''ויקם משה את המשכן...'' (שמות מ' י''ח)

כאשר המשכן היה מוכן להקמה התבררה בעיה: הוא היה כבד מדי. כוח פיזי עצום היה נדרש להקים את הקרשים הענקים. משה רבנו תהה. "איך בן אדם יכול להרכיב בניין כזה?" הוא השמיע דאגה כזאת לד' והוגד למשה שלא יהיה חייב לעשות למעלה מיכולתו הגשמית. "פשוט השתדל להקים את המשכן," אמר ד', "ואז הוא יעמוד מעצמו בדרך נס. אל תדאג למשקלו." תפקיד משה רבנו היה, פשוט, לעשות את שלו... וד' ישלים את השאר.

בהקשר זה סיפר ר' זכריה וולרשטיין סיפור על איש אשר בחצרו היתה מונחת אבן אחת. כל לילה הוא חלם: "לך, דחוף את האבן." כתוצאה מכך, כל יום הוא היה הולך ודוחף את האבן. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ושנה אחר שנה הוא השתדל בכל כוחו לדחוף את האבן. אבל יום אחד הכל השתנה.

השטן נראה לאיש בחלום. "מדוע אתה מבזבז את כל מרצך על ההבל הזה? הלא הבחנת בכך שלא הנעת את האבן אפילו סנטימטר אחד בכל השנים הללו?" כשהתעורר בבוקר הבא, האיש הרגיש מוטרד. האמנם הוא בזבז את זמנו? הוא השתכנע מדבריו המטעים של השטן והחליט שמעתה - החיים ישתנו. הוא לא ימשיך  במאמצו היומי לדחוף את האבן. אחרי הכל, הכל היה לשווא, הלא כן?

בלילה ההוא חלם האיש חלום אחר. אבל הפעם לא היה השטן שנראה לו, אלא ד' בכבודו ובעצמו. "מדוע הפסקת לדחוף את אבן?" "ראה," ענה האיש, "במשך שנים עשיתי כך ולא הנעתי אותה מאומה. אני מבזבז את הזמן שלי!" אבל לד' היתה הפתעה קטנה בשבילו. "האם מעולם אמרתי לך להניע את האבן? כל שאמרתי לך הוא לדחוף אותה. כל מה שאתה חייב לעשות הוא להשתדל; אני אטפל בהנעתה."

לפני כמה שנים, משפחתי בילתה זמן איכותי ביחד. יש ילדים שנהנים לשחק כדורגל או ללכת לפארק עם הוריהם, ואילו לבני בנימין יש תחביב מיוחד. הוא השתמש בכסף שקיבל בבר המצווה שלו וקנה רחפן. זהו מסוק עם ארבעה מדחפים, נראה כמו מטוס ומטיסים אותו על ידי שלט רחוק. ברחפן מודבקת מצלמה לצילום אווירי. רחפן זה הוא רכושו היקר ביותר של בני.

בנימין ואחיו, יוני, רצו להטיס את הרחפן, לכן יצאנו יחד לטיול. הסתובבנו בסטפלס קורנר, אחת מהצומות הכי גדולות בלונדון. ציפינו ליום נפלא. בנימין חשב להטיס את הרחפן מעל רחובות וגשרים ולצלם צילומים יפהפיים.

הסכמנו שנמקם את עצמנו באחת החניות הגדולות שם. כשהגענו הכנו את הרחפן ובנימין שחרר אותו אל האוויר. הוא שלט עליו מלמטה, והכל התנהל בסדר עד שהחלה הרוח לנשוב. הרחפן חסין-רוח ויש לו נווטן אז לרוב הוא מסתדר למרות הרוחות. בנוסף לכך, יש כפתור על השלט שמחזיר את הרחפן לבסיס בצורה מיידית ומונע אותו מלהמשיך. ואז, כשהחלו הרוחות לסעור, בנימין לחץ על הכפתור הזה. אבל הוא לא תפקד.

הוא לחץ על הכפתור שוב ושוב, ללא תועלת. הרוחות נהיו יותר מדי חזקות, והרחפן נסחף והתרחק עוד ועוד. בייאוש, בלי לראות אותו עוד, העפנו מבט במוניטור שהקמנו. קיווינו שכך נוכל לזהות את מיקומו.

הבטנו בזהירות בתמונה המתוארת במוניטור והשתדלנו להבין היכן הוא נמצא. הבחנו בכך שהיה יורד ונוחת במה שנראה כמו חנייה. אבל לא יכולנו להכיר את הפרטים לפני שהתמונה הבהבה ונמוגה.

בלי היסוסים, התחלנו להסתובב ברכב באזור. בינתיים, בנימין פנה ללמוד משניות ויוני פנה לתפילה לבבית בתקווה שהרחפן האבוד יימצא. אולם, אחרי שעה, נשארנו באותו מצב בו התחלנו. אין רחפן.

הערב היה יורד והרגעים האחרונים להתפלל מנחה הגיעו. עצרנו בצד והחלטנו להתפלל קרוב לרחוב. כשסיימנו להתפלל מנחה החלטנו לחפש פעם נוספת. אבל בראותנו שהחושך מתקרב, נאלצנו לוותר אחר זמן קצר. פנינו הביתה באכזבה אך חשבנו שלמחרת נוכל להמשיך בחיפוש.

אז קיבלתי מסרון מחבר שלי, אפי ריימונד. הוא הסביר שראה איך אנו עוצרים את מעשינו ומקדישים זמן להתפלל, ומעשה זה נגע לליבו. "ממש שימחתם אותי," הוא כתב. בזמן שקראתי את המסרון נוכחתי לדעת שאפילו אם לעולם לא נמצא את הרחפן, אולי כל זה קרה כדי להביא שמחה ואור לתוך חיי יהודי אחר.

יותר מאוחר באותו ערב למדתי עם החברותא שלי. אותו יום למדנו ביחד את הפרק האחרון של מסכת סנהדרין (צז ע"א). הקטע האחרון שלמדנו היה:

''ג' באין בהיסח הדעת. אילו הן? משיח, מציאה ועקרב."

לא במקרה זהו הקטע האחרון בגמרא שלמדתי בלילה ההוא. זה היה מבשר עתידות.

אחרי שסיימתי ללמוד עם החברותא שלי, אשתי ואני החלטנו ללכת יחד לתחנת המשטרה ולדווח על הרחפן האבוד. אבל השוטר לא היה כל כך אופטימי למצוא אותו. אף על פי כן, אמרנו לעצמנו שנשקיע את כל מאמצינו ונקווה לטוב ביותר.

חזרנו על צעדינו, למקום בו ילדיי ואני חיפשנו פעמיים מוקדם יותר באותו יום ולא מצאנו שום דבר. חיפשנו בפעם האחרונה בחושך אך גם הפעם לא מאצנו כלום. כפי שאמרתי לעצמי: "כל מה שאני עושה הוא רק ההשתדלות שלי; בסופו של דבר, הכל בידי ד'." התחלנו לחזור הביתה בידיים ובלבבות ריקים.

אך אז קרה משהו לא צפוי. מזווית עיני ראיתי משהו לבן מונח במרחק של כחמישה מטרים בחניון. אמרתי לאשתי לנסוע לכיוון זה, וכשהתקרבנו, הסתכלנו זה בזו ופרצנו בצחוק. הרחפן היה שם. לאחר שהסתכלנו בכל מקום, כשלא ציפינו שנמצא אותו, עשינו זאת. אז הבנתי מדוע הגמרא ההיא בסנהדרין היתה הדבר האחרון שלמדתי באותו לילה. לקח חשוב מאוד למדתי באותו ערב: לפעמים כשאתם הכי לא מצפים למשהו שיקרה, זה אכן יקרה.

כמו משה רבנו העושה את חלקו בהקמת המשכן, כך כל אחד מאיתנו. עלינו לעשות את הטוב ביותר ולהשקיע כל מאמץ שביכולתנו. אך אחרי שככה פעלנו, איננו צריכים לדאוג עוד: אנו יכולים לבטוח שד' יטפל בשאר. ובמקרים רבים, שאר הסיפור יתרחש כאשר אנחנו הכי לא מצפים.

מסר קצת
מאת הרבנית אביבה פיינר

פעם, בעלי ואני ביקרנו אצל חבר שלנו שביתו נחרב על ידי ההוריקן סנדי. הם גרים ליד המפרץ בבק לורנס. סופת ההוריקן הציפה את ביתו עד לקומה השנייה. אבל הוא ציין משהו מעניין במיוחד. בעוד שכל העצים ליד ביתו היו מרוסקים ושבורים, הקנים עמדו חזקים במקומם. "נלמד לקח מזה," אמר, "טוב להיות גמיש בחיים. אם אתה יכול להתכופף בבוא גאות ושפל לידך, תשרוד. אבל אם אתה מאמין שהכל חייב להיות כפי רצונך ואתה נשאר קשה כמו עץ, אז כאשר משהו מכה בך - תישבר."

Picture of newsletter
100% free

Subscribe to our Weekly Newsletter

Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.

Your email is safe with us. We don't spam.