"The TorahAnyTimes" Newsletter פרשת אמור   י"ח במאי 2019 | י"ג אייר תשע"ט                                                           Print Version Compiled and Edited by Elan Perchik

הרב דניאל סטאום
השבתון

''ואשר ימלא את ידו לכהן'' (ויקרא ט''ז ל''ב)

פעם, ערב שבת חורפית, שעה לפני כניסת השבת, נתקלתי בהפתעה לא נעימה: המחסן שמאחורי ביתי היה מוצף: צינור התפוצץ. למרבה המזל, המים לא הגיעו קרוב לבית. אבל לא הייתי במצב הרצוי, בעוד שבת תתחיל בפרק זמן קצר.

מייד צלצלתי לשרברב וניסיתי להזמין מישהו לביתי בהזמדנות הקרובה ביותר לפני שבת. אך בדיוק אז, הופרעתי. "מישהו בטלפון רוצה לדבר איתך!" קראה לי אשתי. לא רציתי להיתפס במשהו אחר באותו רגע. רציתי לבקש ממנה להגיד לו להתקשר אליי יותר מאוחר. "אתה יכול לענות לשיחה?" שמעתי שוב את קולה של אשתי. ואז, נכנעתי ועניתי לשיחה.

“שלום הרב, אתה זוכר אותי? זה אלי ממחנה הקיץ." "בטח! מה נשמע?" "הכל בסדר" אמר. "האם אתה יכול לעשות לי טובה? אני עכשיו בדרך לווטרברי, קונטיקט, עם חברים כדי להיות מדריכים בשבתון קירוב עם הרב ג'וש כוהל. יצאנו לדרך מברוקלין בצהריים ונאלצנו לעצור בקווינס. אך אז היה לנו תקר. הנווטן שיש לפנינו שעת נסיעה נוספת עד יעדנו. הבעיה היא שהשקיעה בעוד חמישים וחמש דקות, אחר כך לא נוכל לנסוע עוד. אני מפחד שלא נוכל להגיע בזמן לשבת, במיוחד בגלל הצמיג החלופי. אתה חושב שנוכל לשהות אצלך בשבת?" כשמוע את מצבם הקשה, אמרתי שיתקבלו בברכה בביתי, אבל לא חשבתי שיוכלו להגיע לביתי בזמן.

בדיוק אז הייתה נקישה בדלת. שכן שלי עמד שם. הייתי בשיחה עם אלי, עדיין ניסיתי להתקשר לשרברב לתקן את ההצפה. "היי," אמר, "ראיתי שקצת מים דולפים מהמחסן שלך. האם אני יכול לעזור?" לרווחתי, הוא עזר לי לסגור את הברז הראשי ולהניח בצד את בעיית המים, בינתיים. מאוד הערכתי את עזרתו. אז חזרתי לשיחה עם אלי.

נחפזתי למחשב וחיפשתי במהירות את המקום הקרוב ביותר שיוכל לשהות בשבת. אחרי כמה דקות, הבנתי שהוא היה נמצא רק עשרים דקות מהר קיסקו. היו שם שתי קהילות: אחת חסידית ובית כנסת אחר בהנהלת הרב אלי כוהל. אלי הודה לי על עזרתי, מקווה להגיע להר קיסקו. זו היתה הפעם האחרונה שדיברנו לפני שבת.

ביום ראשון בערב קיבלתי שיחת טלפון. היה אלי. "אלי, מה קרה? איפה היית בשבת?" "הרב, תן לי לספר לך מה קרה. הגענו להר קיסקו חמש עשרה דקות לפני שבת. נסענו לבית הרב כוהל ודפקנו על הדלת. הרב כוהל פתח לנו וקיבל אותנו בחמימות. אחרי שהסברנו את המצב, הוא אמר לנו משהו שלא יכולנו להאמין. 'השבת אני מארח שבתון בביתי לקבוצת נערים. יש לנו המון אוכל ותוכניות בשבילם. יש רק בעיה אחת: חסר לנו כמה מדריכים. תוכלו לעזור?'"

''לא יכולנו להאמין למה שקרה'', אמר אלי. "לא רק שחווינו שבת יפהפיה - הם אפילו ביקשו ממנו לחזור!" הקשבתי לדבריו של אלי ואמרתי לו: "אתה חשבת שהלכת לעשות קירוב עם הרב כוהל בווטרברי. אבל במציאות הלכת לעשות קירוב עם הרב כוהל אחר בהר קיסקו."

לכולנו יש עליות ומורדות במשך החיים. יכול להיות פנצ'ר, בעיית אינסטלציה, קשיים אחרים... או שילוב של כולם יחד. אין ספק שהחיים מלאים נסיונות. אבל העיקר הוא לזכור שיש תוכנית אלוקית לכל מאורע. אין מקרה או אירוע ללא סיבה. מה היה קורה אילו הבחורים האלה הגיעו לווטרברי בלי בעיות? השבתון השני בהר קיסקו היה חסר הנהלה. ייתכן שלעולם לא נדע את הסיבות למאורעות בחיינו. אבל נוכל לבטוח שד' מדריך אותנו מן השמיים, בדיוק למקום הנכון בשבילנו.

מרת חני ליברמן 
מתנה מפתיעה

''והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל'' (ויקרא ט''ז כ''א)

בחור מתכונן להתחתן חיפש לקנות מתנה לחמותו העתידה. הוא חיפש כה וכה אחר משהו שימצא חן בעיניה, ולבסוף החליט לקנות אבן בדולח יפהפייה. עלות הבדולח היה גבוה מאוד. הוא הביא את האבן הביתה בזהירות רבה ואחסן אותה במקום בטוח. ימים מעטים לפני היום בו תכנן להעניק לה את המתנה, רצה להסתכל שוב באבן ולהעריץ את ערכה. אך לא היה זה מעשה חכם כך-כך...

הוא פתח את הקופסה וזו החליקה מידיו. כמובן, הבדולח נפל לרצפה והתנפץ לרסיסים. הוא קלט את המצב בייאוש גמור.

הוא דיבר על כך עם אחד מחבריו וזה הציע לו: "היות וכבר בזבזת הרבה כסף ויהיה יקר מדי לקנות אבן אחרת, עליך פשוט להביא את החלקים השבורים לחנות ולבקש מהם לעטוף את כולם. אז תלך לבית חמותך. כשתפתח את הדלת, תעשה עצמך מועד. כאשר היא תפתח את הקופסה אחר כך תראה שהמתנה מנופצת. אך למרות זאת היא תעריץ את התחשבותך ותודה לך." הנער קיבל את עצת חברו. הוא חזר לחנות עם החלקים השבורים ונתן אותם לפקידה לעטיפה.

הוא חיכה שהאישה תשוב. והוא חיכה עוד. חמש דקות, עשר דקות… אבל היא לא הופיעה. סוף סוף, אחרי המתנה מדאיגה, באה האישה עם קופסה עטופה בצורה מרהיבה. הוא שמח להציל את המתנה, עכשיו היה עליו להביא אותה לחמותו.

כאשר הגיע אל הבית, חמותו פתחה את הדלת. כמצופה, הוא נכשל, הרפה את הקופסה והשמיט אותה. חמותו התנצלה על כך שהוא נפל והרגיע אותו על דאגותיו לגורל המתנה. "אל תדאג," אמרה, "ההתחשבות היא מה שחשוב." הוא היה שמח לשמוע שהכל התנהל כצפוי, אבל הפתעה גדולה עמדה לקראתו...

כאשר חמותו פתחה את הקופסה לא מצאה אבן בדולח אחת... אלא כמה וכמה. האישה בחנות עטפה כל שבריר אבן לחוד, בפלסטיק בועות...

עלינו תמיד להכיר באמת ולהתוודות על השגיאות והפגמים שלנו. לעולם לא נוכל להניח בתום לב שאם אך נסתיר את האמת - היא תישאר מכוסה לנצח. אכן, יום עוד יבוא ונכיר שאנשים יכבדו ויעריכו אותנו, למרות כל פגמינו. לו הנער הזה היה מציג לחמותו את המתנה השבורה, אולי הייתה מעריכה את המחשבה ובצורה כפולה על יושרו. תכונה המאפיינת אדם מהימן היא יושר. לכולנו יש את הכח הפנימי לחיות בתקנים כה דגולים, אם נהיה מוכנים לקבל את שגיאותנו ופגמינו כמו שלמותנו.

מר יעקב יוסף יונגרייז 
מעבר בטוח

כשהייתי ילד קטן גרתי עם משפחתי בסגד, אחת מהערים הכי גדולות בהונגריה, קרוב לגבול היוגוסלבי. אבי שימש בה כרב ראשי. בעיר השכנה זנטן שגרמניה גרה משפחה יהודית חשובה במיוחד. אבל למרבה הצער, אב המשפחה נפטר והשאיר את אשתו ואת בנו, שעדיין לא נולד, לבד בעולם. בזמן ההוא, עיר זנטן במלואה הועברה לסגד, שהפכה להיות גטו יהודי.

ערב אחד, בזמן שהתפללתי מעריב בבית כנסת בו אבי שימש, נכנסו ארבעה אנשים רחבי-כתפיים מובילים מיטה גדולה. אישה הרה עמדה ללדת. אך ללא מקום אחר מוזמן לה לכך, האנשים הציבו את המיטה בשטח הפתוח שלפני ארון הקודש. זמן מה אחר כך אמי עזרה ליילד את התינוק הזה.

שמונה ימים אחר כך, נערכה ברית מילה במרתף החשוך שבבית הכנסת, לאור נר. אבי הביא את התינוק לתוך המרתף ורבב של זנטן שימש בתור סנדק. היה אירוע מרגש במיוחד. ברית מילה תזהה את התינוק בצורה ברורה כיהודי והוא יהיה בסכנה אם ייתפס על ידי חיילים גרמניים. למרות זאת, דמעות שמחה עצומה נזלו בלחיי כל הנוכחים.

אחרי סיום הברית, אמי בקשה ממני לעשות משהו עליו תמהו היא ואביה במשך שנים מדוע הרשו לעשות כך. "הוריד את הכיפה ואת טלאי מגן דוד הצהוב, קפוץ את גדר הגטו ורוץ אל העיר לקנות חיתולים לתינוק." למרות הסיכון הסביר שלא אחזור לעולם, נהגתי על פי ההוראות וחזרתי בשלום, כשהחיתולים בידי.

באפריל 1944, התינוק הזה ואמו הלכו מזנטן למחנה הריכוז בשטרסהוף, אוסטריה. בשטרסהוף, המאוכלסת ב18,000 יהודים, סבא שלי, הרב צבי הירש כהן, שימש כרב היחיד לעיר כולה. הימים היו קשים והמצב לא בטוח. אך אז היה רודולף ישראל קסטנר. הוא היה אחד ממנהיגי ועד הסיוע והצלה בבודפשט. ידוע היה בסיועו לפליטים יהודיים להימלט מהונגריה בפלישת הנאצים ב1944. קסטנר היה בא, בערך, פעם בחודש לשטרסהוף ומציע סכום כסף לגסטפו למנוע הריגת יהודים לא מאופקת. פעם אחת כזו, קסטנר ניגש לסבא שלי ואמר שהוא שכר שתי משאיות עם שנים עשר מושבים לכל אחד. הוא ביקש להציל עשרים וארבעה רבנים חסידים, אחד מהם סבא שלי. כל מושב 'תפוס' בשם. היתה זו הזמדנות מיוחדת להימלט מגיא צלמוות, במיוחד בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ידע מה ילד יום...

אבל סבא שלי לא מיהר להסכים להצעתו הנדיבה. "הקשב," אמר סבא שלי לקסטנר, "יש אלמנה פה עם בנה הקטן מזנטן. תן לה את מושבי." וכך היה. כשבאו המשאיות לאסוף את עשרים וארבעה הרבנים, האישה הצעירה הזאת ותינוקה הצטרפו אלהם.

אך אין זה סוף הסיפור.

בהענקת הזדמנות כזו, לאישה הצעירה היתה תוכנית מיוחדת. היא החליטה שבשאר ימיה תתמוך ותשמש תלמידי חכמים ותספק את כל צרכיהם. היא התיישבה במשאית ליד הסטרופקוור רבה ואחר זמן לא-רב היא נישאה לו. למרות הפער הגדול בגילם, היא התמסרה לבנות מחדש את העתיד עם הרב.

שנים אחר כך נפטר הסטרופקוור רבה. אבל למרות זאת, האישה עדיין היתה נחושה להתחתן מחדש ולהמשיך לבנות משפחה אחרת. ואכן, כשנפטרה אשת הצלמר רבה, האישה הזאת התחתנה איתו.

בפטירת הצלמר רבה בכ"ז ניסן תש"מ, בנה הצעיר ששרד את המלחמה מילא את תפקיד הרבה הבא. הוא עדיין ידוע כרבי הצלמר שליט"א, משגיח הראשי של יינות ומוצרי קדם.

ברגע בו אפשרות הישרדות היתה ברירה הכי מעשית, בחר הרב יונגרייז אחרת: להעניק מעבר בטוח לאלמנה ובנה. הוא לא חשב על עצמו, אלא על יהודי אחר. בכך הוא ביטח את קיומה של שושלת רבנית עתידה והעניק חיים למי שאולי לא היה רואה למחרת. כזו היא הרחמנות וההרגישות המאפיינות יהודי.

מסר קצר מאת
הרב יונתן ריאטי

כשהתחלתי ללמוד בישיבת גייטסהד באנגליה, הרב משה שוואב היה המשגיח הרוחני. אני זוכר אותו אומר מאמר אחד שהשאיר בי רושם עד היום: "איש מתמיד לא מוגדר כמה שעות הוא לומד ביום, אלא לפי כמה דקות הוא לומד בשעה."