"The TorahAnyTimes" Newsletter                                                                                                                                           Print Version              פרשת פנחס  כ"ז ביולי 2019 | כ"ד בתמוז תשע"ט  Compiled and Edited by Elan Perchik

הרב איתן פיינר
ריח השבת

וביום השבת (במדבר כ"ח ט')

משפחה של נער המתקרב בלהט לבר מצווה שלו ערכה שהן התפילות והן הסעודה יתנהלו במלון בשבת, ולאחר מכן תהיה מסיבה במוצאי שבת. מובן שהמשפחה הזמינה את הרב שלה, הרב שמחה וסרמן והרבנית, להצטרף אליהם לבר מצווה. אבל רב שמחה, לא הרגיש כל כך טוב, דחה את ההזמנה והתנצל שלא היה יכול להשתתף. בכל זאת, הוא איחל למשפחה הרבה נחת ובירך אותה בחום על השמחה הבאה.

אבל לרב שמחה היתה בקשה אחת. "בבקשה תוודאו שיהיה צ'ולנט במלון בשבת. אסור שתהיה לכם שבת בלי צ'ולנט!" הורי בחור הבר מצווה ניסו לתרץ את עצמם בנימוס. "עם כל הכבוד, נהיה במלון לשבת ולא רוצים להסתבך בשום בעיות הלכתיות הנוגעות לבישול בשבת. כבר סיכמנו עם המסעדן שנגיש מזון קר. חוץ מזה, המסיבה הגדולה תהיה מאוחר יותר, במוצאי שבת. אז נגיש מעדנים חמים. אבל לשבת, נשאיר את זה פשוט. יהיו חלות, דגים, עוף ומאכלים שונים. יהיה מספיק לאכול, חוץ מצ'ולנט."

"בבקשה מכם," התעקש רב שמחה, "אני רק רוצה לבקש טובה זו בלבד. יש לי מסורת שצריכים מזון חם בשבת. אתם צריכים לוודא שיש צ'ולנט." ברצונה להקשיב להוראות הרב, המשפחה דאגה שיוגש צ'ולנט. הם התקשרו למסעדן והבטיחו שיתקינו פלטות. הצ'ולנט הוכן והוסף לתפריט.

אף על פי שהורי בחור הבר מצווה חזרו בתשובה מאוחר יותר בחיים, מספר גדול ממשפחתם עדיין נשארו לא-דתיים. ההורים לא רצו שקרוביהם ייסעו לבר מצווה בשבת, לכן הכריזו שכולם היו מוזמנים להשתתף במסיבה שתהיה אחרי השבת. אולם, אם מישהו ירצה להשתתף בבר מצווה בשבת עצמה, יהיו יותר ממוזמנים לבוא בצהרי יום שישי ולהצטרף למשפחה במסיבה.

אף על פי כן, דודה ודוד זקנים שגרו קרוב למלון לא רצו לסטות מהתוכנית הרגילה שלהם בליל יום שישי. ואז, אחרי שנשארו בבית בליל שבת, נהגו לבית הכנסת בשבת ונכנסו לאולם המלון עם כולם.

בזמן שנכנסו, ריח הניחוח של הצ'ולנט הטעים נישא באוויר. ראו הדוד ודודה איפה היו משפחתם ממוקמים והתחילו להתקרב אל השולחן. אך אז, פתאום, הדודה נעצרה. היא פנתה לבעלה ואמרה: "אנחנו צריכים לחזור הביתה." לא בטוח מה קרה, הדוד דאג אם הכל היה בסדר. "אגיד לך ברכב," היא אמרה.

כאשר חזרו אל המכונית, האיש הסתכל באשתו שהייתה בשנות השבעים לחייה להסבר. "אף פעם לא ראיתי אותך ככה במשך כל השנים שהיינו נשואים. מה קרה פתאום?" כשהיא פונה לבעלה, האישה הסבירה:

"הזיכרון האחרון שלי כילדה בת שש בשואה היה חיילים גרמניים חוטפים אותי בשבת בצהריים. אבל אני זוכרת איך שתמיד נהניתי מריח הצ'ולנט החם בביתי. צ'ולנט תמיד סימל שבת בשבילי. מהתקרית שקרתה כשהייתי ילדה, הזיכרון האהוב וההתחברות ליהדות שלי היו הצ'ולנט החם, ממנו נהניתי כל כך.

"לא הרחתי צ'ולנט זה כמעט שבעים שנה. אבל כשנכנסתי למלון והרחתי צ'ולנט בפעם הראשונה מזה שנים, מייד הזיכרון שלי לקח אותי בחזרה לילדות שלי. כמעט יכולתי לטעום מהצ'ולנט ההוא של שבת בצהריים. הריח שלו עורר אותי וגרם לי לשאול מה אני עושה עם חיי. בשנים ההן של ילדות, הרגשתי קשר עם א-לקים, הבנתי את יופי היהדות וידעתי מהי משמעות שבת אמיתית. איך אני יכולה לחסור בזה עכשיו?"

מאז האישה שינתה את חייה. היא החליטה לשמור שבת לשאר ימי חייה. ומנין התחילה החזרה הגדולה הזו לשורשיה היהודיים? עם הרב שמחה וסרמן המבטיח שתלמידו יגיש צ'ולנט בשבת.

הגמרא (ברכות נ''ג ע"ב) אומרת שחוש הריח מיוחד בכך שנשמת האדם נהנה ממנו. נשמתנו הרוחנית הטהורה נהנית ממה? מחוש הריח. אין זה מקרה שנערכו מחקרים המוכיחים שיותר מקולות ומראות, מה שמעורר את הזיכרון הקדום הוא ריח. זיכרון של ריח מילדות יכול להישאר לעשרות שנים. אוליבר סאקס כותב על אישה בת שמונים הסובלת מאפילפסיה שהייתה פורצת באופרה איטלקית וזוכרת ריחות שהריחה כילדה בת שש במטבח אמה. ריחות נשארים עם האדם לעולם.

יש ריח מיוחד רוחני וגשמי לשבת קודש. הבני יששכר (מאמרי חודש אדר ד:א, מר-חשון מאמר ב:א) כותב איך שאדם וחווה טימאו וחיללו ארבעה מחמשת חושיהם כשאכלו את הפרי האסור בגן עדן. הם ראו את עץ הדעת, שמעו לפיתוי הנחש, החזיקו בפרי וטעמו אותו. החוש היחיד אשר לא הפיק שום תועלת מעץ הדעת היה חוש הריח. כתוצאה מכך, הריח הוא הדרך היחידה להתקשר מחדש לגן עדן.

יתרה מזאת. הגמרא (ברכות נ''ז ע''ב) משווה את השבת למצב העונג והאושר שנחווה בעולם הבא ומעניקה לנו את התחושה של מראה גן העדן ואיך יהיה העולם הבא. אבל בשבת יש הרבה יותר מריחה המיוחד: זה יום הקשור לתורה באופן מהותי. השבת צריכה להחזיר אותנו לתורה, לעץ החיים שבגן עדן. כמו שכתב שלמה המלך על התורה: ''עץ חיים היא למחזיקים בה'' (משלי ג' י''ח).

בנוסף לכך, שבת היא זמן בו נוכל להעלות את עצמנו דרך שירת זמירות. רבי ישראל משקלוב כותב בשם רבו, הגאון מווילנא, "לימד למשה רבינו חכמת המוזיקה בהר סיני, אשר בשימושו הנכון יכול להחיות מתים" (הקדמה לספר פאת השולחן). בהתחשב בכך, אין זו הפתעה שהרבה אנשים מתעוררים בבוקר לצלילי מוזיקה בזמן שעוזבים מצב של שינה חסרת-הכרה וחווים מידה קטנה של תחיית המתים.

שבת, היום בו ריחות גן עדן והעולם הבא מחלחלים בביתינו, הוא יום יקר עד בלי די. כל רגע מציג בפנינו הזדמנות לעורר את נשמותנו בדברי תורה ושירה, וכמובן, להתענג מריחו וטעמו הטעימים של הצ'ולנט. אכן, זהו יום מפואר.

הרב אליעזר קראהן
שותפים בשמיים, שותפים בארץ

כשהיו בניי התאומים בכיתה ג' בישיבה הקטנה של פסאיק, אחד מהם היה בכיתה עם ילד אשר, רחמנא ליצלן, אביו נפטר. בני אז התחבר לילד הזה והיו שניהם ידידים קרובים.

יום אחד, הילד הזה, בן שמונה בערך, ניגש לרבי שלו עם שאלה. הרבי עצמו איבד את אביו בגיל מאוד צעיר, בדומה לילד. "רבי," שאל הילד הצעיר, "האם אתה יודע איפה אבי עכשיו?" בשומעו שאלה כה חריגה וישירה, הרבי הרהר לרגע ואמר, "אני יודע בדיוק איפה אביך עכשיו. הוא לומד יחד עם אבי." ואז הרבי המשיך, "ואם אבי לומד ביחד עם אביך, אזי עלינו גם כן ללמוד ביחד, אתה ואני. בוא נלמד ביחד בדיוק כמו אבותינו."

כך היא מהותו של רבה אמיתי. הוא לא רק רואה צורך, אלא גם מטפל בו. הוא לא רק אוהד עם תלמידיו, אלא גם משתתף בצערם. כמאמר חז"ל (ילקוט שמעוני, ואתחנן 841), "ושננתם לבניך -- אלו תלמידיך," תלמיד אינו אלא בן או בת של ממש בשבילנו. עלינו לאהוב אותם כמו בנינו ולהעניק להם זמן כמו לבנינו. כשאנו עושים זאת, נוכל לבטוח שאבינו שבשמיים יחייך אלינו -- הבנים שלו -- ויתנהג איתנו באותה מידה של אהבה ודאגה שאנו מביעים לאחרים.

הרב אבי ויזנפלד
הרים רוקדים

ויאמר ד' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו (במדבר כ”ז י”ח)

חז"ל (פסחים קי''ח ע"א) מפרשים את הפסוק בהלל: "ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן" (תהילים קי''ד ד'), שהוא רמז למתן תורה. מה שבולט היא העובדה שכל ההרים והגבעות רקדו באופן ציורי, אבל רק הר אחד -- הר סיני -- נבחר להיות מקום מתן תורה. שום דבר לא קרה, בעצם, לכל שאר ההרים. אז למה שמחתם מעורבת כלל בתיאור מתן תורה?

פעם שמעתי פירוש יפה למאמר חז"ל הבא, מאת הדיין הרב חנוך ארנטרוי.

הגמרא אומרת (ברכות נ''ה ע"א) שד' נותן חכמה רק לחכמי לב.

יש בזה שתי קושיות. ראשון, איזה צורך לחכמה יש למי שכבר חכם? הלא היא מיותרת? בנוסף על כך, המוח והלב הם איברים נפרדים. איזו שייכות יש בין חוכמת הלב לחוכמת השכל?

כמו שהתורה מספרת בפרשה שלנו, כאשר משה רבינו חיפש מנהיג לכלל ישראל לאחרי פטירתו, ד' ציוה אותו לבחור ביהושע. למה? כי הוא היה "איש אשר רוח בו" (במדבר כ''ז י''ח). איך מבינים את זה ולמה הוא מרכיב מכריע במנהיג?

אספר לכם סיפור.

כאשר רב אייזל חריף, הרב בסלונים במאה התשע-עשרה, חיפש שידוך לבתו, הוא ביקש למצוא את הבחור הישיבה העילי. הוא נסע לעיר וולוז'ין, ניגש לראש הישיבה ואמר, "אני מחפש בעל לבתי. ברשות ראש הישיבה, אני רוצה להציג לבחורים קושיה מסובכת בתלמוד ולראות מי יענה את התשובה הנכונה. הבחור ההוא יתחתן עם בתי." ראש הישיבה הסכים לרעיונו של רב אייזל, והשאלה הוצגה בפני תלמידי בית המדרש.

התלמידים השתוקקו להציע תשובה ומייד התחילו לתרץ את הקושיה. המוני בחורים עמדו בתור מחוץ לדלתו של רב אייזל ודיברו איתו על העניין. אבל אף אחד לא השיב את התשובה הנכונה. אחר זמן-מה, רב אייזל הרגיש שהגיע הזמן לעבור לעיירה הבאה ולחפש בחור שם.

הוא ארז את התיקים שלו, העמיס אותם על העגלה, והתחיל לנסוע. אך אז, פתאום, בחור התחיל רץ אחריו. "הרב!" הבחור צעק, "חכה!" הרב חשב לעצמו שבחור אחד סוף סוף מצא את התשובה וחיכה עד שהבחור הגיע אליו. "אז מהי התשובה?" אמר רבי אייזל. "הרב," ענה הבחור, "אינני יודע מהי התשובה. זוהי בדיוק הסיבה בגינה הגעתי לכאן. בבקשה, האם תוכל להגיד לי מהי?"

ללא היסוס, אמר רב אייזל, "זהו הבחור שיתחתן עם בתי."

מטרת לימוד תורה אינה בהכרח למצוא את התשובה, אלא לחפוץ בתשובה. מטרתו היא השגת השאיפה והמרץ ללמוד תורה. מי שהוא "חכם לב" אינו בהכרח מישהו שיודע תורה, אלא מישהו הרוצה ללמוד תורה. זהו המפתח החיוני לגדלות.

באופן דומה, הרב חיים שמואלביץ זצ"ל מעיר שיהושע לא היה תלמיד החכם הגדול ביותר בכלל ישראל, שזה יזכה אותו להיות המנהיג הבא. בעצם, כשהתורה רושמת את שמות המרגלים, יהושע רשום במקום החמישי. כמו שכותב הרמב"ן, סדר המרגלים מסופר לפי חכמתם היחסית. אז ברור שיהושע לא היה החכם ביותר. אבל הוא נבחר מסיבה אחרת: "לא ימוש מתוך האהל" (שמות כ''ג י''א). יהושע היה מישהו שבילה את כל רגעיו בצל משה רבינו, מוכן ומשתוקק ללמוד. אולי הוא לא היה תלמיד החכם הגדול ביותר, אבל הוא היה המתמיד ביותר. וזה הדבר החשוב מכל.

עם זה נוכל לענות על השאלה המקורית שלנו. איזה רמז למתן תורה יש בתוך הפסוק הזה, "ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן"? ההרים האלה לא היו הצינורות למסור את התורה.

התשובה היא שהמפתח לתורה הוא השאיפה. ההרים והגבעות השתוקקו שתינתן התורה עליהם, ואף רקדו בתקווה שהם יהיו האתר הנבחר. החשוב ביותר בנוגע לתורה הוא המאמץ והצמא לחקור ולהבין. זוהי המטרה האולטימטיבית. השואף להבין את התורה הוא המקבל הראוי לתורה; לא בהכרח מי שיודע יותר מכל או החכם מכולם. זהו היקר בעיני ד', והוא מחפש את השאיפה הזאת בבניו הקדושים.

מסר קצר מאת הרב ד''ר עקיבא טץ

פעם, כשהייתי בדרך לבית הכנסת עם בני הקטן בן שש, היה רגע של שקט. אבל אחר רק דקות מעטות, הוא הסתכל בי ואמר: "אתה יודע, אבא, אני לא בטוח אם אתחתן עם דבי או פריידא." "בסדר," מלמלתי, בשקט אבל בהיסוס. "אבל אתה יודע, אבא, זה מפריע לי שלא משנה עם מי אתחתן, השנייה תהיה כל כך מאוכזבת." כמה דקות אחר כך, הגענו למדרגה העליונה ליד בית הכנסת, ובני אמר: "אבא, אתה יודע הבנתי כרגע? לא משנה עם מי אני אתחתן, כל שאר הבנות יהיו כל כך עצובות!" בחור בטוח בעצמו, נכון? בפעם הראשונה בחייו, בני הבין שאי אפשר שיהיה לנו כל מה שאנחנו רוצים. אם נחנך את ילדינו על פי עקרון זה של חיים, לא רק שהם ישמשו אותם היטב כקטנים, אלא בוודאי כשהם בוגרים.