"The TorahAnyTimes" Newsletter                                                                                                                                           Print Version              פרשת עקב  כ"ד באוגוסט 2019 | כ"ב באב תשע"ט  Compiled and Edited by Elan Perchik

מרת אורית אסתר רייטר
הפגישה עם לייבל

ושמתם את דבריי אלה על לבבכם ועל נפשכם (דברים י"א י"ח)

כאשר נכנס לייבל הזקן לבית כנסת אחד בישראל בערב שבת, הוא מצא קהל גדול שהתחיל להתפלל תפילת מנחה. אחרי מנחה וקבלת שבת, הרב עמד לדרוש. לייבל ישב, התרכז בדברי הרב והקשיב טוב לדבריו.

רק דקות מועטות אחר כך קם לייבל ואץ אל מדפי הספרים. הוא סקר את הספרים הרבים על המדפים. אחר זמן מה, הוא הוציא תלמוד בבלי, מסכת יומא. לייבל פתח את הספר בהתלהבות והתחיל לקרוא את המילים על הדף כשדמעות זולגות על פניו.

בסוף התפילה חברי בית הכנסת היו עוברים לפני הרב באדיבות ומברכים אותו בברכת ''שבת שלום''. לייבל ידע שהיה לו משהו להגיד אליו. הוא ניגש אל הרב ואמר: "אני מצטער אם קטעתי את הדרשה שלך כאשר קמתי פתאום. אבל לא יכולתי להתרסן." בזה התחיל לייבל לפרט את קורות נעוריו:

"כשהייתי ילד קטן, לפני שישים וחמש שנה, גרתי ברוסיה הקומוניסטית. הייתה תקופה קשה ומגבילה. ללמוד וללמד תורה לא היה דבר קל. למרות זאת, היה לי מורה טוב שהיה מלמד תלמוד לכיתה שלי. לדידי, הייתי פיקח ותמיד שאלתי שאלות נבונות.

"יום אחד, שאלתי את המורה שלי שאלה. הוא התחיל לומר, 'לייבל, איזו שאלה מצוינת!' וכמעט ענה לי. פתאום, דיבורו נקטע. המשטרה החשאית התפרצה לחדר כדי לחטוף את המורה שלי. נתקענו בתוך המהומה, כולנו היינו מזועזעים. אבל המורה לא שכח את השאלה שלי. 'לייבל,' הוא צעק, 'התשובה שלך נמצאת במסכת יומא, דף מ"ב!' ואז הוא נעלם.

"מהיום ההוא והלאה אף פעם לא ראיתי תלמוד. הפכתי לרופא בכיר ושכחתי לגמרי את חיי הקודמים כיהודי. אני לא בטוח מה משך אותי לבית הכנסת הזה היום. אבל מובן שהיה לי משהו שהייתי צריך למצוא. באמצע דרשתך, פתאום, זכרתי את השאלה ששאלתי את מורי לפני שנים. כשהתחלתי להעלות את זכרונותיי, על האירוע ועל דברי מורי אליי, לא יכולתי לחכות אף רגע אחד. מייד הלכתי אל מדף הספרים ופתחתי מסכת יומא בדף מ"ב, למצוא את התשובה לשאלתי.

"התחלתי אז לעיין במילים על הדף. כאשר סוף סוף זיהיתי בדיוק למה הרבי שלי התכוון, דמעות עלו בעיניי. לא רק מצאתי את התשובה לשאלתי. היה משהו הרבה יותר חשוב. הסקתי שמצאתי את לייבל האמיתי. מצאתי את עצמי והבנתי שזהותי האמיתית היא - יהודי תורני שיש לו קשר עם התורה. הרגשתי משהו מיוחד כשבחנתי את הדף ההוא של התלמוד. עכשיו אני יודע שזהו מקומי."

בין אם אנו מודעים לכך או לא, לכל אחד מאיתנו יש שייכות עמוקה לד' ולתורתו. אפשר שייקח שנים עד שייגח קשר כזה עמוק, אבל ללא ספק, הוא חבוי בתוך כולנו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לפתוח את ליבנו לחכמת התורה הא-לקית ולהתיר ליופיה להגיע לנשמתנו.

הרבנית ציפורה הלר
להבין את ברכותינו

ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלקיך (דברים ח' י')

בדרך כלל, יש שלוש ברכות שונות שמברכים אחרי אכילה: ברכת המזון (על לחם), על המחיה/הגפן/העץ (בהתאמה למוצרי דגן, יין ושבעת המינים), ובורא נפשות (על כל השאר). הברכה הארוכה מכל אלה היא ברכת המזון, אחריה על המחיה ואז בורא נפשות. לא במקרה סדר אורך זה משקף את מידת המעורבות האנושית בהכנת המאכלים האלו. באפיית לחם מושקע מאמץ אנושי רב. הכנת פירות, מאידך, דורשת רק הכנה מועטה: פשוט קוטפים תפוח מהעץ.

מסיבה זו יש לנו ברכות אחרונות ארוכות כמו שהן. בתהליך סידורא דפת אפשר להתגאות ולחשוב: "זהו האוכל שלי והיצירה שלי." כדי למנוע את זה, באה תודה ארוכה בצורת ברכת המזון. משקיעים זמן ומאמץ משמעותיים להודות שתמיד ד' הביא את הלחם לשולחננו. לעומת זאת, בנוגע לכוס מים או תפוח יש פחות השקעה אנושית בתהליך. בכך מצטמצמת הדאגה שאדם יטעה וייחס את מקור האוכל למעשיו-הוא. משום זה, הברכה על אכילת מוצרים כאלו קצרה יותר מברכת המזון.

הרב דניאל מכניק
הם כאן...

מה ד' אלקיך שואל מעמך (דברים י' י"ב)

היה יום בלתי נשכח בלוס אנג'לס בו פגשתי את לארי דוד, מפיק תוכנית הטלוויזיה המפורסמת סיינפלד. באותו יום הוא שאל אותי שאלה בוערת שמטרידה את ליבם של הרבה אנשים כיום. הראיתי לו כמה ראיות הגיוניות למציאות הא-לקים והסברתי לו איך שא-לקים נתן לנו את התורה בהתגלות ענקית של שלושה מיליון אנשים. לארי אמר, "בסדר, אני מבין. אבל איך אתה יודע שהוא לא שינה את דעתו? אולי, מאוחר יותר, א-לקים החליט לשנות את דעתו ולבחור במוסלמים או בנוצרים?" כשהוא שאל אותי שאלה זו, ידעתי לאן לפנות. סיפרתי לו מה קרה בוקר אחד בשבת בקהילתי.

אני גר בפלטבוש, ניו יורק, שכונה עמוסה יהודים שומרי תורה ומצוות. לפני כמה שנים, באחת-עשרה בבוקר בשבת, כמה מיסיונרים נוצרים נחתו בשכונתנו. היה בערך הזמן בו כולם חוזרים מבית הכנסת. מסתבר שהמיסיונרים הניחו שעכשיו יהיה הזמן הכי מתאים "להפיץ את דעת האלקים!" בלשונם. רוב המשפחות השומרות תורה ומצוות בבלוק שלי סגרו את הדלת מייד כשראו את האנשים האלה, וסירבו לפתוח את בתיהם לשמוע את כל השטויות שלהם. אבל לי הייתה תוכנית אחרת.

אצתי למטה למסד שלי ואמרתי: "קינדרלעך, עלו מהר. המיסיונרים באו!" באותה עת היו לי ארבעה ילדים, כולם מתחת לגיל עשר. ציויתי להם לשבת בשקט על הספה ולצפות במה שאבא עושה. כולם רצו לשבת ולחכות לבידור על ידי אורחינו המיוחדים.

חזרתי לכניסה, פתחתי את הדלת ואמרתי בחום, "שבת שלום! בואו, בבקשה!" זוג אפרו-אמריקאי נכנס המום. אמרתי להם שאני רב, פרט שריגש אותם במיוחד. בליבם, הם האמינו שלו ישכנעו אותי היו תופסים "דג גדול". הולכתי אותם לשולחן השבת שלי. התחלתי מצביע על החלות והסברתי את המשמעות שיש לנו שתיים מהן, ולמה מכסים אותן כשמברכים על היין. ריח של עוף, צ'ולנט וקוגל נישא באוויר, והשולחן ערוך היה באופן יפהפה בכלים מקושטים. הזוג הזה היה די מופתע במצב אליו נקלעו. כאשר אשתי סוף סוף נכנסה לחדר האוכל, יכולתי להבחין את מחשבתה ממראה פניה: "שוב התחלנו…" זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי שהתנהגתי כך.

אחר זמן מה, פניתי אל האיש והאישה ואמרתי, "אז לשם מה באתם לכאן?" האישה פשוט ישבה שם דוממת, אבל לבעלה היה משהו לומר. "הרב," הוא אמר בעודו עוצם את עיניו, "אני בא עם מסר של 'אהבה וישועה!'" ואז הוא התחיל את הנאום, עליו כבר חזר עשרות פעמים ללא ספק. בינתיים, שמעתי את ילדיי מצחקקים מאחוריי. לא רציתי לגרום לחילול ד', אז ניסיתי לאותת להם להשתתק. אבל פזמוניו החוזרים של האיש לאמץ את הנצרות 'וליהנות מישועה' פשוט הצחיקו אותם.

אחרי שהוא סיים להציג את רעיונותיו, אמרתי, "כל זה ממש מעניין, אדון. אבל, אם יותר לי לשאול, איזו ראייה רציונלית יש לך שישקה הוא המשיח? אינני דורש 'אני מאמין!' גם אני יכול לומר 'אני מאמין!' כולנו מאמינים. אבל אחד מאיתנו צודק ואחד מאיתנו אינו צודק. ומכיוון ששנינו טוענים נימוקים הופכיים, אי אפשר להיות ששנינו צודקים. אז איזו ראייה רציונלית יש לך שהאיש שלך הוא המשיח?"

ללא היסוס נוסף, האיש הוציא תנ"ך באנגלית מכיסו. "הרב," אמר, "כתוב כאן בישעיה נ"ה על העבד הסובל. ברור שהוא מדבר על ישקה." הוא אז המשיך לצטט כמה פסוקים אחרים המדברים על ישקה. כל הזמן, הקשבתי לו בסבלנות ולא אמרתי דבר. ואז הגיע תורי.

"אתה אומר, אדון, שלפני אלפיים שנה, א-לקים בכוונה הכניס מילים מסוימות לתנ"ך לרמז לכל האנושות שהאיש הזה הוא המשיח?" הוא הניד בראשו. "אדון, המקור בעברית". ואז התחלתי לבחון אותו. "אתה יודע מה זה כיסא?" הוא פשוט הביט בי. "ושולחן?" היה ברור שאיננו יודע עברית, אז קראתי לשתי בנותיי הקטנות, ציפי וחני, שהיו בנות שש וארבע. "איך אומרים 'table' בעברית?" שאלתי אותן. ביחד, שתיהן אמרו, "שולחן." "ומה עם orange?" "תפוז." ואז הסתובבתי שוב לפנות המיסיונר.

"אדון," אמרתי, "אינני רוצה להיות חסר נימוס. אבל אתה אומר שהראייה שלך לדתך מבוססת בתרגום מילים בעברית כשאתה אף לא מבין עברית?" ובכך, הראיתי להם את הדלת בנימוס ונפרדנו.

אחרי שבוע, שמעתי נקישה על הדלת. השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר. הצצתי בחור ההצצה, יכולתי להבחין מי רצה להיכנס. "קינדרלעך!" קראתי, "הם חזרו!"

קראתי לילדיי ואמרתי להם עוד הפעם לצפות במה שאבא עושה. פתחתי את הדלת. מייד ידעתי את מי שלחו אליי. הייתה המיסיונרית ה"באבי." שם עמדה אישה קשישה בת שבעים וחמש עם ארנק קטן. "בואי, כנסי בבקשה!" אמרתי. הראיתי לה את השולחן, והיא ישבה, בעודי אומר "אני יודע למה באת. הזוג שהיה פה בשבוע שעבר סיפר לך עליי."

הפעם, לא ישבתי שם ונתתי לה לחזור על כל הצגתה המנוסחת. במקום זה, שיחקתי איתה משחק קטן. "במשפחות יהודיות," אמרתי, ''יש לנו מנהג לספר סיפורים יפים בשולחננו על מוסריות וחסד. בדיוק עכשיו עמדתי לספר סיפור לילדיי. כאשר אסיים אותו, נוכל לדבר על הדת." מעט מאוד היא ידעה שהסיפור, בעצם, נועד עבורה יותר מכל אחד אחר.

זהו סיפור חזק שהמציאו אנשים הפועלים נגד המיסיונרים. אני עצמי השתמשתי בו פעמים רבות. אני מכיר לא פחות מחמישה עשר "יהודים למען ישקה'' שכרגע אינם מעורבים בחברת מיסיונרים הודות לסיפור הזה. כמה מהם אפילו התחילו לשמור תורה ומצוות בזכותו. הצגתי את הסיפור הזה אל האישה כאשר הדמות הראשית הוא מנהיג אינדיאני, אבל זה עובד גם כן עם רבי. את הסיפור הזה סיפרתי לאישה המיסיונרית, ולאחר מכן גם אל לארי דיוויד.

פעם היה רבי חסידי עם חמישים אלף חסידים. אבל פתאום, הרבי נפטר. כשזה קרה, אפילו לפני שהסתיימה השבעה, שלושת בניו פרצו בוויכוח מי יהיה הרבי הבא. הם בנו שלושה בתי כנסת וכל אחד היה בטוח שהוא יירש את משרת אביו. בין החסידים עצמם נחלקו הדעות. הרבה חסידים הרגישו שהבן הגדול צריך להיות הרבי הבא משום שהוא הבכור. אחרים טענו שאף על פי שהוא הבכור, הבן השני הוא החכם ביותר. ועוד אחרים סברו שהבן הצעיר היה הראוי ביותר, משום שהוא כריזמטי, חם ומנהיג נלהב.

יום אחד, הבן הצעיר נכנס לבית הכנסת והלם על הבימה. "די עם הויכוח!" הוא צעק. "יש לי התשובה מי יהיה הרבי הבא. אחרי שנרדמתי אמש, חלמתי חלום. ובחלום שלי, אבי בא אליי ואמר, 'בני, אתה הרבי הבא. לך ותגיד לכולם!'" וכך הצעיר הודיע לכולם על משרתו החדשה.

אחרי שסיפרתי את המקרה הזה למיסיונרית הזאת, אמרתי, "אז תגידי לי, מה יכלו שני האחים האחרים להגיד לאחיהם הצעיר כדי להפריך את טענתו בצורה הגיונית?" אז ישבתי שם וחיכיתי עד שהיא תענה. להפתעתי, היא בעצם מצאה את התשובה עצמה לאחר זמן-מה. היא אמרה, "היה טוב יותר אם האב היה מופיע בחלום לשני האחים האחרים! אם היה כך, האחים יכלו להסיק ביחד שכולם חלמו אותו חלום, והאח השלישי, הצעיר, הוא היורש הלגיטימי."

היא קלעה למטרה. ''איך אפשר להבחין שהוא מגיד את האמת, מתוך כך שהאב בא לאח הצעיר? יותר טוב מזה, האב היה צריך להופיע בחלום לכל חמישים אלפים החסידים. אם האב רצה להגיד את הבשורות באופן הכי יעיל, היה עליו להופיע בחלום לכל אחד מהחסידים! כולם היו משכימים בבוקר והיו יודעים את מי להציב כרבי החדש.

ואז אמרתי, "גברתי, אני חושב שאת הפרכת את הדתות העיקריות בעולם והוכחת שהיהדות היא האמת." "למה אתה מתכוון?" היא שאלה. "לפי דעתך, א-לקים לא היה צריך להופיע לישקה ולאמור: 'אתה המשיח! עכשיו לך ושכנע את שאר העולם.' א-לקים גם לא היה צריך להופיע למוחמד ולאמור: 'יש לי סוד להגיד לך. הנה הקוראן. לך תספר עליו לכל העולם.'"

האם הא-לקים מתנהג ככה, או האם הוא מתנהג כמו שכתוב בתורה? א-לקים אסף שלושה מיליון יהודים בהר ואמר: "אנכי ד' א-לקיך." היא-היא הדרך ההגיונית היחידה בה א-לקים יכול להתקשר עם מישהו.

סיפרתי את זה אל האישה ואני חושב שהיא הבינה את המסר. וכן לארי דיוויד. אולי היא חשבה שהיא סוף סוף תתפוס "דג גדול." אבל מעט מאוד היא ידעה שהייתה לי רשת גדולה מוכנה בצידי לתפוס אותה.

מסר קצר מאת
הרב נח אורלוויק

אני זוכר ששמעתי עיקרון חשוב בחיים מחבר שלי שמלמד טיפוס הרים בדנבר, קולורדו. "לא אלה המסתכלים אל ראש ההר הם המצליחים להגיע לשם, אלא אלו שמסתכלים בכל צעד קטן שהם עושים בדרך." אלה שמעריכים כל צעד קטן של התקדמות, בין בלימוד תורה ובין לחיים בכלל, הם-הם שיצליחו לבסוף.