"The TorahAnyTimes" Newsletter                                                                                                                                              Print Version              פרשת כי תצא  י"ד בספטמבר 2019 | י"ד באלול תשע"ט  Compiled and Edited by Elan Perchik

הרב זכריה וולרשטיין
האור האדום

כי תדור נדר לד' אלקיך (דברים כ"ג כ"ב)

כאשר אחת ממורותינו היקרות באור נאווה הייתה בסמינר הוזמנה לְשַׁבָּת, יחד עם חברה, לבית משפחה אחת המתוגררת במאה שערים. הן הגיעו לשם לפני שבת ופגשו את בעל הבית, חסיד מסביר פנים. הוא בירך אותן בברכת שבת שלום והלך להתפלל בבית הכנסת. אחרי כמה דקות, האישה הופיעה. היא נראתה אמריקאית והייתה לבושה באופן מוזר בשמלת כלה. לא בטוחות מה לחשוב, הבנות הדליקו את הנרות בשקט ואז חיכו שהאישה תסיים להדליק את נרותיה שלה.

ואז המתינו עוד קצת. ואז עוד. נראה היה שהיא מתפללת על כל מי שהכירה. זה צריך רפואה שלמה, אחד - זרע של קיימא, אחר - שידוך. הרשימה נמשכה עוד ועוד ועוד. אחרי כמה דקות, האישה הסירה את ידיה מעל פניה הזוהרות והביטה בשתי אורחותיה המיוחדות. היא פנתה אל הבנות, בירכה אותן והציגה את עצמה בשם מרים. ואז היא שאלה את השאלה אותה הבנות חיכו לשמוע. "האם אתן רוצות לדעת מדוע אני לובשת שמלת כלה? אספר לכן את הסיפור שלי:''

''גדלתי בדרום שיקגו. כשהייתי בת תשע בכיתה ד', משפחתי לא שמרה תורה ומצוות והייתה רחוקה מכל שייכות ליהדות. אולם, הוריי עדיין הרגישו שעליי להכיר את מורשתי היהודית ולדעת משהו על שורשיי. לכן הם החליטו לשלוח אותי לבית ספר יהודי בכל יום ראשון. בבית הספר צוותו מורים דתיים. לרוב, הם הדגישו את ההיסטוריה היהודית בשיעורים. אבל למרות הכל, היה לבית הספר חוק אחד ולא יעבור: אסור למורים הדתיים להזמין תלמידים לבתיהם לשבת.''

''אך מורה אחת בפרט חיבבה אותי. היא ממש רצתה לגלות לי את יופי השבת, והתקשרה אל הוריי. "האם יהיה בסדר אם אזמין את מרים לשהות בביתי בשבת? אשמח לקבל אותה." "כמובן," אמרו הוריי. וכך, מורתי הזמינה אותי, אף על פי שהיא ידעה שלפי חוקי בית הספר, סביר להניח שהיא תפוטר בגלל מעשיה.''

"כאשר הגעתי לבית מורתי בצהריים ביום שישי, התמקמתי מהר והתכוננתי. השבת עמדה להיכנס תוך דקות ספורות. צפיתי במורה שלי בעודה מסדרת את הנרות. מעולם לא ראיתי נרות שבת מודלקים; אמי אף פעם לא עשתה כן. עמדתי שם נדהמת, פניתי למורתי וביקשתי, 'מותר לי להדליק נרות גם כן?' 'זה בסדר, מרים. אני יכולה להדליק בעדך.' אבל רציתי להדליק נרות בעצמי. 'אני לא יודעת אם לעולם אזדמן שוב להדליק נרות שבת,' אמרתי. 'האם יהיה בסדר אם אעשה את זה בעצמי?' מורתי הסכימה בחביבות לבקשתי, והכינה בזהירות שני נרות זעירים בשבילי.''

"שאר השבת היה חוויה יפהפייה. נהנתי ממנו לאין שיעור, וחזרתי הביתה אחר כך מרוממת ובהשראה רבה. למחרת, מורתי לא רצתה להסתיר את העובדות מההנהלה והודיעה על מה שעשתה. ובכל זאת, להפתעתה השמחה, היא לא פוטרה ממשרתה. פשוט ציוו לה לא לעשות את זה שוב.''

"אחרי שנים…''

"כבר למדתי בבית ספר ציבורי עם בית הספר היהודי בצד. אבל לבסוף, הוריי החליטו לשלוח אותי לבית ספר פרטי קתולי. לא כפו עליי להתפלל עם כולם, אך אט-אט התחלתי להתחבר לגויים ולהזדהות יותר ויותר עם סביבתי. בכיתה י"א, לא הייתי מרים עוד, אלא מארי. ואז אפילו כבר התפללתי עם חבריי. למרבה הצער, הזדהיתי מאוד עם אורח החיים הקתולי.''

"המצב לא השתפר. אחרי התיכון נרשמתי לאוניברסיטה פרטית קתולית. ואז החיים השתנו. התאהבתי בבחור בשם ויני והחלטתי להתחתן עמו. קבענו את תאריך החתונה ליום שבת בכנסייה עם כומר. ויני ואני עמדנו להיות בעל ואישה בקרוב.''

"הגיע היום הגורלי. נכנסתי ללימוזינה האמורה להסיע אותי ואת שושבינותיי אל הכנסייה. בעודנו ברכב, השושבינות רצו להגיד לי משהו. 'קנינו מתנה בשבילך. עצמי את עינייך.' על פי ההוראות, עצמתי את עיניי בזמן שחברותיי הוציאו שרשרת עם צלב ושמו אותה סביב צווארי. אחרי רגעים, כשפתחתי עיניי וראיתי מה הן נתנו לי, הודיתי להן.''

"אחרי כמה דקות, נתקלנו ברמזור באור אדום. בפינת הרחוב עמדו ארבע בנות מברוקלין הקשורות ל-JEP (תוכנית חינוך יהודי). הן נראו אבודות וזקוקות נואשות להדרכות. הורדתי את החלון שלי מהמושב האחורי וקראתי: 'אני יכולה לעזור לכן?' 'כן,' הן אמרו. 'אנחנו מנסות למצוא את בית הכנסת הדתי פה. את יודעת במקרה איפה הוא?' 'בטח. כנסו לתוך הלימוזינה ואסיע אתכן לשם.' ''

"אך אז הבנתי את הבעיה. הבנות האלו לא תוכלנה לעלות לרכב בשבת. ואז, מהר שיניתי את התוכניות. 'אם לא תוכלו לעשות כן, אז פשוט בואו ליד הרכב ואדריך אתכן לבית הכנסת.' אבל בזמן שדיברתי איתן, אחת מהבנות הבחינה בשרשרת שלי. זה לא עלה בקנה אחד עם הידע שלי על יהדות ובתי כנסת. 'איך את יודעת משהו על בית כנסת?' שאלה הנערה. 'מה זאת אומרת?' אמרתי, 'אני יהודייה!' הנערה הביטה בי שוב, מרמזת בעדינות לצלב התלוי בצווארי. היא התקשתה להאמין. 'אני באמת יהודייה,' חזרתי ואמרתי. 'רק שאני עכשיו בדרך להתחתן עם ויני.' 'הו,' אמרה הנערה. 'איך קוראים לך?' 'קוראים לי מארי, אבל בעצם השם שלי מרים.' 'באמת?' שאלה נערה ה-JEP. 'גם השם שלי מרים.' ''

"הלימוזינה התקדמה וסוף סוף הבנות ואני הגענו לבית הכנסת. עכשיו, הבנות הצטרכו למצוא מה לעשות איתי. היה זה רגע גורלי. ללא היסוס, מרים, נערת ה-JEP, פנתה אליי ואמרה, 'מרים, את יודעת מה? למה שלא תיכנסי לבית הכנסת ותקבלי ברכה מהרב?' 'ברכה מהרב?' אמרתי. 'כן, הם באמצע תפילות השבת כעת. בואי ותוכלי לבקש ברכה מהרב לנישואין מוצלחים בעתיד.' ''

"חשבתי לרגע והסכמתי. הבטתי חזרה בחברותיי בלימוזינה, ואמרתי להן, 'רק חכו שתי דקות. אני נכנסת ואחזור מייד.' וכך, נכנסתי לבית הכנסת יחד עם מרים. כשהתחלנו ללכת לכיוון עזרת הנשים, מרים נעצרה. היא פנתה אליי ואמרה בעדינות, 'אני חושבת שעדיף שלא תלבשי את הצלב ההוא סביב צווארך בבית הכנסת. הוא עלול לזעזע את כולם.' זכרתי שעדיין לבשתי את השרשרת והתנצלתי מאוד. מייד הסרתי אותה מסביב צווארי ושמתי אותה על כיסא קרוב.''

"כאשר נכנסתי לעזרת הנשים, משכתי את תשומת ליבן של כולן. הנה באתי לבית כנסת בשבת נורמלית בשיקגו לבושה בשמלת כלה. מן הסתם הניחו שאני מחוץ לעיר והבנתי את המונח 'שבת כלה' באופן מילולי. ישבה שם הרבנית שראתה אותי ומיידית קמתה וחיבקה אותי בחום. 'ברוכה הבאה,' היא אמרה. 'מה קורה?' ברור שהיא התכוונה לכניסתי הבלתי צפויה בשמלת כלה. מבויישת, אמרתי אל הרבנית, 'אני לובשת את זה משום שהיום אני מתחתנת עם ויני.' 'האם הוא יהודי?' היא שאלה. 'לא,' אמרתי. 'ואיפה את מתחתנת?' 'בכנסייה,' עניתי.''

"הרבנית תפסה את הסיפור מהר, ואמרה: 'כמעט סיימנו להתפלל. בעלי הוא רב בית הכנסת. חכי פה רק עוד זמן קצר ואולי הוא יברך אותך.' ואז, עמדתי שם וחיכיתי. לימים הבנתי שהרבנית ומרים השניה היו מודעות לכך שלרב יהיה משהו אחר בשבילי, אישה מתבוללת, מאשר ברכה. אבל, בעת ההיא, פשוט עמדתי שם בסבלנות. יכולתי לשמוע ממרחק את קולות חברותיי צופרות וצועקות: 'מארי, איפה את?' אך התעלמתי מהצעקות שלהן ונשארתי בבית הכנסת.''

"אחרי כמה דקות, הרב נכנס. כששמע את המצב, אמר, 'הקשיבי. לא אגיד לך אם מותר או אסור לך להתחתן עם ויני. אבל, למענך, לפני שתינשאי לו, שהי שבת או שתיים איתנו. אז, אם את עדיין רוצה, תוכלי להתחתן איתו. אך אם תתחתני איתו מייד, לעולם לא תחווי עוד שבת. דחי את החתונה בכמה שבועות וחקרי קצת את היהדות.' לקחתי את דברי הרב לליבי. לא רציתי לקבל החלטה אימפולסיבית שתשליך את מורשתי היהודית לעולם. אז יצאתי שוב החוצה.''

"שם ראיתי את חברותיי מתעקשות לצפור ולצעוק לי. בזמן שהתקרבתי לאט אל הרכב, הבנות רק המשיכו לזעוק, 'איפה היית?' סיפרתי להן על מה קרה והודעתי להן על הכרעתי לבטל את החתונה. הן לא הופתעו כלל. 'ידענו את זה! ידענו ברגע שהתחלת לדבר עם הבנות היהודיות ההן, זה היה הסוף. אתם היהודים אינכם יכולים להחליט!' פניתי לנערה היושבת במושב הקדמי ואמרתי, 'סוזי, כבר מזמן חשדתי שאת רוצה להתחתן עם ויני. עכשיו את יכולה. האולם מחכה לך וכבר שילמו עבורו.' מאוד מורגזות ממעשיי, הבנות עזבו.''

"כרגע נשארתי לבדי לפני בית הכנסת, עומדת בשמלת הכלה שלבשתי כדי להתחתן עם ויני. אך אז הכל עמד להשתנות. הרב הכניס אותי לביתו, לימד אותי על מורשתי היהודית העשירה והראה לי את יופי השבת והיהדות. לבסוף הוא גייס מספיק כסף לשלוח אותי לסמינר נווה ירושלים בישראל. באופן מדהים, למדתי בסמינר לא רק במשך שנה, אלא שנתיים. אחר כך התארסתי עם בחור חסידי נפלא. לא היה עוד 'ויני ומארי'; עכשיו היה אני ובעלי החסיד. והנה, כיום, אני גרה עם משפחתי היפהפייה במאה שערים.''

"עכשיו," סיימה מרים את דבריה, בעודה מביטה שוב בשתי אורחותיה, "אולי תוכלו להבין מדוע אני לובשת שמלת כלה. זה משום שקיבלתי את גמולי בשבת. הכל התחיל במורה שלי שהזמינה אותי כילדה קטנה ואפשרה לי להדליק את נרות השבת. השבת הצילה את נשמתי. ומשום שמצאתי את ד' בשבת בעודי לובשת את שמלת הכלה הזו, נדרתי נדר: במשך שארית חיי, תמיד אדליק את נרות השבת שלי בשמלה הזו."

הנה סיפור של רגע שכולו התחיל באור אדום. באור אדום, שנמשך רק שניות, בחורה עלתה מהמקום הכי נמוך למקום הכי מרומם. כולנו חווים, מתישהו בחיינו, אורות אדומים. השאלה היחידה היא - מה נעשה איתם. במקרה של מרים, היא עצרה באור האדום והציעה את עזרתה. היא יכלה לומר, "אני מצטערת, אבל אני בדרך לחתונה שלי." אם היא הייתה עושה כן, האור לבסוף היה משתנה לירוק, וחיי מרים לא היו אותו דבר. קרוב לוודאי שהייתה נשארה 'מארי' לעולם. אבל לא כן עשתה. היא הסתכלה מחוץ לעצמה ועזרה לזולת. ומעט מרים ידעה שמעל לכל - היא תעזור לעצמה.

הרב מרדכי בכר
רגע האמת

פעם עליתי למונית בישראל וביקשתי מהנהג להסיע אותי לישיבת משכן התורה בקריית אונסדורף. הנהג פנה אליי ואמר, "אתה לומד שם?" "כן," עניתי. "ואתה בשיעור של מי?" לא נראה לי שהאיש הזה היה דתי, אז הופתעתי מכך שהוא הכיר את שמות הרבנים בישיבה. אבל בכל זאת עניתי על שאלתו. "הרב משה שפירא." "אתה צריך לדעת," אמר נהג המונית, "שבזכותו אני שומר שבת." הסתקרנתי מתשובתו, וביקשתי ממנו לספר לי את סיפורו.

"זמן לא רב אחר שעברתי לתוך בית דירות ברחוב עוזיאל, הרב שפירא עבר לשם גם. בוקר אחד בשעה שמונה, ראיתי אותו יוצא. חוץ מהעובדה שירד גשם חזק, הוא נראה מאוד מודאג. ואז, חשבתי לעזור לו ולהסיע אותו. 'הרב,' קראתי, 'בוא לתוך המונית. אני אסיע אותך לאן שאתה צריך ללכת.' הוא קיבל את הזמנתי בשמחה, הודה לי וישב במושב הקדמי.''

"בזמן שהוצאתי את מפתח הרכב והכנסתי אותו להצתה, הרב שפירא שם את ידו על ידי. אני הסתכלתי בו והוא הסתכל בי. ואז הוא אמר, 'האם אתה נוהג את המונית הזו בשבת?' כשהוא אמר את המילים האלו, עמדתי מול דילמה גדולה. האמת הייתה שנהגתי בשבת, אבל לא יכולתי לאזור את העוז להביט ישר בפניו ולענות בחיוב. מאידך, גם לא אשקר ואומר שאינני נוהג. ואז, שם הייתי. היה גשם שוטף בחוץ, המפתח בהצתה ולא יכולתי לומר כן ולא יכולתי לומר לא. הייתי 'תקוע'.''

"ברגע הגורלי ההוא, החלטתי שלא אנהג עוד בשבת. ובזאת, אמרתי, 'לא, אני לא נוהג בשבת.'"

אחרי שנוהג המונית סיים את הסיפור, הוא הביט בי ואמר, "הרב בכר, לא שיקרתי, כי מאז אף פעם לא נהגתי בשבת. חיי מנקודה זו והלאה השתנו לחלוטין. משפחת שפירא הזמינה אותי ואת משפחתי לביתם לשבת, ואחר כך רבנית שפירא אפילו דאגה שילדיי ילמדו בבתי ספר תורניים.''

"עכשיו אתה יודע," סיים נהג המונית, "למה אני מתכוון כשאני אומר, 'אני שומר שבת בזכות הרב משה שפירא.'"

בדברי הרב בכר: "יש שני מרכיבים עיקריים בהחזרת יהודי לשורשיו/שורשיה. קודם כל, צריכים להאמין בהם. הוא או היא יהודי/ה ויש לו נשמה. שנית, לא משנה כמה רחוק נמצא האדם מהיהדות ומה הוא עשה בעבר. זה לא מפחית כלל מעמדתו הטהורה כיהודי." כל יהודי הוא יקר ומוזמן לחזור הביתה. אבינו שבשמיים תמיד מחכה בזרועות פתוחות.

מסר קצר מאת
מרת חנה קראסני

כל בוקר וערב בקריאת שמע, מזכירים בפרשה הראשונה, ואהבת, "והיו הדברים האלה [דברי תורה]… על לבבך." מיוחד במינו הוא הביטוי, "על לבבך." האין זה חכם יותר לשים דברי תורה בתוך לבבנו? התשובה היא שתהליך השרשת התורה בתוכנו הוא של אוסמוזה. אפילו אם אין לנו את המוטיבציה והתחושות ללימוד והתפתחות ברגע זה ממש, אם מתקדמים באופן מתמיד בלימוד תורה, בסופו של דבר הוא יחלחל פנימה. אולי יהיה זה תהליך ממושך, אך כמו שלומדים מסיפור רבי עקיבא שהכיר שהטיפות המים הזעירות שחקו את האבן לאחר זמן רב, אנו יכולים להשיג תוצאות דומות. אם אנחנו מתעקשים ופשוט שמים את התורה על ליבנו, מהר מן הצפוי הם ייכנסו לתוכנו וימלאו אותנו ברוחניות ודביקות בד'.