"The TorahAnyTimes" Newsletter פרשת תצוה    ט"ז  בפברואר 2019 | י"א אדר תשע"ט                                                          Print Version Compiled and Edited by Elan Perchik

הרב פסח קראהן
להחליף אחת בשתיים

והייתי להם לאלקים (שמות כ''ט מ''ה)

סבתא של חתני, המכונה " אוֹמה רוברק", היא אשה נעימה, מתוקה ואופטימיסטית הנמצאת בשנותיה התשעים המאוחרות. היא גדלה בסטוטגרט שבגרמניה לפני פריצת מלחמת העולם השנייה. שם היא לימדה לימודי חול ובעלה לימד לימודי קודש. כל הרבנים שגרו קודם לכן בסטוטגרט עזבו את המקום והקהילה היהודית היתה חסרת הדרכה. מלבד זאת, האוכל היה בהקצבה: הביצים והחלב היו מוגבלים לכמות מוגדרת לחודש.

בנקודה מסויימת, אומה רוברק יכלה לרכוש רק ארבע ביצים לחודש. על אף העוני הקשה היא החליטה להכין עוגה קטנה בכל שבוע. אומה היתה משתמשת בביצה אחת בשבוע כדי לאפות עוגה לכבוד שבת ובעלה האהוב בשמחה רבה.

יום שישי אחד, בעוד בעלה מלמד, היא עמדה במטבח מבשלת ואופה. היא שברה ביצה להכין את העוגה אבל, לאכזבתה, היה בה כתם דם. "לא תהיה לי עוגה לשבת," נאנחה מודאגת. "ייתכן אולם," חשבה לעצמה, "היות וכתם הדם נמצא מעל הביצה ולא חדר לחלמון, אוכל פשוט להסיר אותו." אבל הדיון הזה לא התמשך לזמן ארוך. "אולי אסור לי לעשות ככה. מה אעשה? אין רבנים כאן לשאול אותם."

אחרי התלבטות ממושכת, החליטה שהיא כן תשתמש בו, וציינה לעצמה בראש שאם תימלט מגרמניה חיה היא תשאל רב אם היא החליטה כיאות.

אך אז חשבה שוב. "לא אוכל לעשות ככה. אם זה לא כשר, זה לא כשר. בנוסף, בעלי סומך בי על הכשרות. הוא בוטח בי לכל במטבח. לא אוכל ללכת מאחורי גבו ולעשות משהו שאינו נכון." ואז, עם דמעות בעיניה, זרקה את הביצה ושטפה את הקערה.

עכשיו אומה רוברק היתה בדילמה: האם להשתמש בביצה המוקצה לשבוע הבא כדי להכין עוגה כעת או לוותר על העוגה בשבוע ההוא. ואז החליטה. "מי יודע אם נהיה פה בשבוע הבא? אקח את הביצה של השבוע הבא ואכין בה את העוגה לשבת זו." ואז, שטפה את הקערה שוב ושברה עוד ביצה.

ולהפתעתה הנעימה והמוחלטת מצאה חלבונות כפולים.

אומה רוברק אמרה על עצמה: "לפעמים ד' שולח לך מסר קטן והוא נשאר למשך כל החיים. אני עדיין נושאת איתי את התקרית ההיא עד היום הזה. עם המתנה הקטנה ההיא במטבח הקטן ההוא, ד' אמר לי, 'בתי היקרה, אף אחד לא היה מבחין בהבדל. זה היה מעשה רק ביני ובינך. אך מפני שהיתה לך אהבה כזאת למצות כבוד שבת, נתתי לך מתנה מיוחדת.'"

הרב זכריה וולרשטיין
פגישה עם אריאל שרון

לפני כמה שנים, אבי היה בטיסת אל-על 747 מניו יורק לישראל. הוא ישב במחלקה הראשונה במפלס העליון של המטוס עם עוד גביר אחר. שום נוסע אחר לא היה נוכח. שם האיש היה אריאל שרון, ראש הממשלה הקודם של מדינת ישראל.

אבי, ששירת בצבא האמריקאי, תמיד היה לבוש בצורה מכובדת עם חליפה וצבעים תואמים. הוא היה מטופח מאוד עד שצורתו נדמתה לאיש עסקים ממעמד חברתי גבוה. כמן כן, הוא היה מסור ברצינות ליידישקייט והתאפיין בכוונתו בתפילה.

כשהבוקר הגיע אבי הוציא את סידורו והתחיל להתפלל. סמוך לו ישב שרון, שהביט באבי ההוגה בכוונה את מילות התפילה. אחרי תפילתו אבי ישב במשך שאר הטיסה.

כשהגיע הזמן לרדת מהמטוס, אבי החל לאסוף את דבריו. פתאום חש טפיחה בכתפו. "אני רק רוצה להגיד לך," אמר שרון, "שאני כל כך מתפעל. חשבתי שרק רבנים גדולים מתפללים ככה." שרון המשיך והוציא כרטיס ביקור אישי עם קו הישיר שלו, והושיט אותו לאבי. "אם פעם תזדקק לי, התקשר אליי."

הבה נריץ קדימה כמה שנים…

מנהגו של אבי היה לבקר כל שנה בקבר אביו בפתח תקווה ביארצייט אביו. אולם, קודם לכן, תמיד היו לו שתי עצירות: מערת המכפלה וקבר רחל. "לא אוכל ללכת לאבי לפני שאבקר אצל אבותיי," היה אומר. הוא היה עוצר במערת המכפלה בחברון, במקום בו קבורים האבות והאמהות, ואז היה מבקר בקבר רחל, בו דרה רחל אמנו. הוא נשאר מסור כל כולו למנהג זה כל שנה ללא יוצא מן הכלל.

שנה אחת, אולם, בעיה קטנה עמדה מולו. העיר חברון ומערת המכפלה לא היו נגישים בגלל מאבק ישראלי-ערבי. האזור היה סגור לגמרי: הוא היה מהודק בכבדות מכל הצדדים על ידי כוחות הביטחון והצבא. לא היה סיכוי שאף אחד יתקרב למערת המכפלה. אבל אבי מעולם לא החמיץ שנה שבה, לפני שפנה לקבר של אביו, הוא עצר בחברון ואחר כך בקבר רחל. והוא לא ציפה שהשנה הזאת תהיה שונה.

אבי הוציא את הכרטיס שקיבל לפני שנים והתקשר לאריאל שרון. "אני צריך להיכנס לחברון," אמר. "אני מאוד מצטער, אדון וולרסטיין," ענה שרון, "אבל היא סגורה." אבל אבי לא היה מוכן לוותר. "אף פעם לא פספסתי ללכת לחברון ביארצייט של אבי. אתה חייב לעזור לי!" זה היה כל מה שאבי היה צריך לומר.

"בסדר, אדון וולרסטיין, איפה אתה נמצא עכשיו?" "אני בירושלים," ענה. "אם אתה בא לבית לחם," שרון אמר לו, "נסיע אותך בטנק." אבי אכן הגיע לבית לחם, משם הסיעו אותו בזחל"ם ולקחו אותו באטפן פרטי למערת המכפלה ולקבר רחל.

כאות הכרת הטוב אבי פרסם מודעה בג'רוזלם פוסט ובה הודאה פומבית לראש הממשלה אריאל שרון על עזרתו.

היכן כל זה התחיל? במטוס ההוא של אל-על כשאבי החליט להתפלל. הרושם החיובי שאבי הקרין בתפילה נגע ללב שרון. אם אבי לא היה מקבל את כרטיסו של אריאל שרון, לא היה לו סיכוי להגיע לשום מקום. וכן לכולנו. ללא ספק, התדמית החיובית שאנו מקרינים במסירות עצמנו לתורה ומצוות משפיעה עד אין קץ. היא יכולה לקחת אותנו למקומות למעלה מדמיוננו.

מרת טובה שפרן
רוטב סויה

אין זו הפתעה בשבילי למצוא בלגן בשולחני כשאני נכנסת למשרדי. מאחר שמשרדי אינו רק שלי, אלא מקום משותף עם אחרים, אני יכולה להבחין מה אכלו כולם באותו יום לארוחת צהריים. אבל אני לא עושה עניין גדול מהבלגן. יש לאחרים גם כן את הרשות להשתמש בשולחן הזה.

בכל זאת, יום אחד, הבלגן הפסיק. כבר לא נפגשתי במשרד מלוכלך כשנכנסתי. היה כל כך יפה ונעים. אחרי כמה שבועות, אולם, נפגשתי בהפתעה קטנה. שולחני היה מכוסה ברוטב סויה. ללא ידיעתי, פגישה התקיימה כאן רק זמן קצר קודם ונאכל סושי. השולחן היה שמנוני ודביק.

לא הבחנתי ברוטב הסויה ופשוט הפלתי במהירות את התיק והמחשב שלי. זו היתה טעות אחת, אבל לא היחידה. בדרכי למדרגות פגשתי בתלמידה שלי שמזמן לא ראיתי בבית ספר. פניתי אליה ואמרתי קצת עצבנית: "את תמיד מאחרת, לא היית בבית ספר במשך שבועיים ויש רוטב סויה בכל השולחן שלי!" הטון שלי ציין בצורה ברורה שהייתי מוצפת רגשית.

אבל התלמידה שלי הקדימה אותי ולא נתנה לי להתנצל. "אני כל כך מצטערת!" אמרה. חשבתי שוב על מה שאמרתי והבנתי שהגבתי בצורה מוגזמת. "אני כל כך מצטערת על רוטב הסויה," חזרה תלמידתי. קצת מוטרדת, שאלתי למה היא מתכוונת. "היית בפגישה ההיא? מה לך ולרוטב הסויה?" ברגע שאמרתי ככה היא התחייכה. "לא הייתי בפגישה, אבל אני תמיד באה כמה דקות לפנייך ומנקה את השולחן שלך. אני מאוד מצטערת, אבל היום הייתי קצת באיחור והגעת לפניי. סליחה על הבלגן!"

ואז הבנתי. היא היתה האחת שסידרה את שולחני כל יום ולא ידעתי. במקום להודות לתלמידה שלי ולהעריך את נעימותה, הסקתי שהיא היתה אשמה. אכן היא לא היתה מקור הבעיה; היא היתה הפתרון. מאז היום ההוא, בכל פעם שאני נכנסת למשרדי ורואה שולחן נקי, אני חושבת על התלמידה שלי ואומרת לה: "אני כל כך שמחה שאת בבית ספר היום. תודה רבה על כל עזרתך!"

לעיתים כל כך קרובות, אנו רואים ציור ומסיקים למסקנות. "הוא הבעיה," או "היא הבעיה" אומרים לעצמנו. אך אז משהו קורה ורואים שבעצם היינו מסתכלים על הציור הלא נכון. האדם או המצב שחשבנו למטריד או דביק בעצם היה הפתרון. ואז, בעזרת התובנה החדשה, נוכל להגיד: "אני כל כך שמח שאתה פה היום…"

מסר קצר מהרב איתן פיינר

רבינו בחיי (ויקרא ח' כ''ג) מסביר באופן מרתק שחמש האצבעות שבאדם מקבילות לחמשת החושים. לדוגמה, האם תהית אי פעם למה תינוקות מוצצים את האגודל דווקא? זה משום שהאגודל תואמת לפה ולחוש הטעם. למה גם כן מנקים את האף עם האצבע? משום שהאצבע שייכת לחוש הריח. האמה (כתובות ד"ה ע"ב) היא הכי ארוכה באצבעות ומשתמשים בה להגיע לחלקי הגוף הרחוקים, להרגיע גירוד או כאב. היא כנגד חוש המגע. הקמיצה שייכת לחוש הראייה כי בה מקנחים את העיניים. ולבסוף, הזרת שייכת לחוש השמיעה ומשתמשים בה לנקות את שעוות האוזניים.