"The TorahAnyTimes" Newsletter פרשת שמיני   ל' במרץ 2019 | כ"ג אדר ב תשע"ט                                                           Print Version Compiled and Edited by Elan Perchik

הרבנית שרה כרמלי 
ברכות האישה

''ויברכו את העם וירא כבוד ד' '' (ויקרא ט' כ''ג)

פעם קיבלתי אימייל מאישה שגרה באשדוד ושמה אמנדה. היא נולדה בקנדה, נישאה לאיש ישראלי ועלתה לארץ. חייה התנהלו בלי בעיות והם רק השתפרו כשילדה את בנה הבכור. היא ובעלה השתקקו מאוד לבנות יחד מפשחה והיו מלאי שמחה כשהילד נולד. זמן לא-רב אחר כך היא היתה בהריון שנית. אך אז החיים השתנו.

בעלה איבד את עבודתו בפתאומיות. מובן שהוא היה מודאג מאוד. אך לא רק פרנסתו נפגעו אלא גם נישואיו: מתח וויכוחים נהפכו לשגרה. המצב הידרדר מיום ליום. בינתיים הוא המשיך בחיפושיו למצוא עבודה. אחר הרבה זמן ומאמץ מצא עבודה באתר בנייה.

אבל היחסים ביניהם לא השתפרו. האישה היתה נסערת ומתוסכלת בחיים בכלל והתחילה לבוז לבעלה. היא כעסה על בעלה ועל א-לקים. היא כבר לא היתה אדוקה באמונה ובשמירת המצוות כמקודם ושקלה לעזוב את בעלה. אך המחשבה על ילדה הבכור ועל התינוק שנשאה ברחמה בלבלה אותה ולא הייתה בטוחה לאן ללכת ומה לעשות.

היא החליטה ללכת לדבר עם חני פרידמן, פעילה בבית החב"ד המקומי. אולי, חשבה, חני תוכל לעזור לה לצאת מהמבוך אליו נקלעה. היא ישבה עם חני והתחילה לשפוך את ליבה לפניה. "האם הנישואין שלי הגיעו לסיומם? אני לא אוהבת את בעלי ורוצה לעזוב אותו. מה עליי לעשות?" חני הביטה בה בעדינות והושיטה לה ספר שכתבתי.

אמנדה עיינה בספר שלי, מאמר אחד בפרט נגע לליבה. תיארתי בו על קרוב משפחה שלי שגר בירושלים בדירת שני חדרי שינה עם ארבעה עשר ילדיו. ולמרות המגורים הצפופים המשפחה מאושרת.

במאמר ההוא כתבתי על פעם שביקרתי אצל המשפחה ההיא. ישבנו יחד, אני והזוג ההוא, מוקדם בבוקר ונהנינו מכוסות תה. לאחר זמן מה הגיע הזמן לבעל, בעל חנות ספרי קודש, לצאת לעבודה. כאשר הוא קם מהשולחן והתחיל לצאת, אשתו באה בעקבותיו. היא צפתה בבעלה העוזב את הבית והניחה ידה על המזוזה.

ואז היא התחילה לברך אותו, "ד', בבקשה טפל בבעלי, שמור עליו, ברך אותו, פרנס אותו והצלח את דרכו." אחר כך היא חזרה אל השולחן וישבה. מעולם לא ראיתי אישה שמתנהגת ככה. התרשמתי עד עמקי נשמתי ואמרתי: "שרה, מעולם לא ראיתי דבר כזה. מה שאת עושה יפה מאוד!" "בוודאי!," ענתה, "האם את לא יודעת? אם אישה מברכת את בעלה, הוא יצליח. אם היא לא עושה ככה, הוא לא יצליח."

כשאמנדה קראה את הסיפור ההוא, פתאום חשבה: "למה אני כל כך אנוכית? בעלי עושה את כל מה שהוא יכול. למה לכעוס עליו?" ואז, היא החליטה ליישם במציאות את מה שהיא קראה בספרי. כל בוקר, ללא יוצא מן הכלל, כאשר בעלה יצא לעבוד באתר הבנייה, היא הניחה ידה על המזוזה ובירכה אותו.

אבל פעם, התינוק לא ישן ואמנדה נשארה ערה כל הלילה. כצפוי, בבוקר, כשהגיע הזמן שבעלה היה עוזב את הבית, אמנדה ישנה. בעלה לא רצה לעורר אותה ויצא מן הבית בשקט. אבל זה לא אמר שהוא לא יקבל את ברכתו היומית.

מייד כשהתעוררה והבינה מה קרה, אמנדה רצה אל הטלפון. לבעלה לא היה מספיק כסף לרכוש טלפון נייד לכן הם התקשרו באמצעות קו טלפון נייח. היא חייגה למשרד אתר הבנייה והמזכירה ענתה בצד השני. "את יכולה לקרוא לבעלי לגשת הטלפון? אני חייבת לדבר איתו." "גברת," אמרה המזכירה, "בעלך עכשיו ברמה השלישית בפיגום. את יכולה להתקשר שוב מאוחר יותר?" "לא, לא, אני חייבת לדבר איתו עכשיו," היא לחצה.

הבעל קיבל את ההודעה שאשתו נמצאת על הקו. הוא רצה לשמור על שלום הבית המשתפר לאיטו לכן החליט לרדת מהפיגום ולענות לשיחה. הוא הרים את הטלפון ואמנדה החלה מברכת אותו ומאחלת לו יום נפלא. הוא שמע את דבריה הנעימים של אשתו וכל מה שהיה מסוגל לומר היה -  "אמן." כשניתק את השיחה, הבעל שמח מאוד שהסכים לענות לה. דבריה נגעו לליבו.

אבל הוא היה אף יותר שמח שבא לטלפון כאשר הסתובב.

לנגד עיניו, התמוטט הפיגום עליו עמד רק לפני דקות ספורות. מזועזע ולא בטוח אם הוא נמצא בחלום או במציאות, מחשבותיו היחידות היו על אשתו וברכותיה.

לפעמים אנו מפקפקים ביעילות הברכות שלנו, כשאנו מבקשים מכל הלב שד' ישמור על הזולת. אך לאמיתו של דבר יש לתפילות הללו השפעה עצומה. ובפרט לתפילות ולדמעות האישה היהודיה המתפללת על בעלה ומשפחתה: דמעות אלו חודרות את הרקיע. היא מביאה ברכה לבעלה ולילדיה, שומרת עליו לא רק בבית אלא גם מבחוץ. אכן, אפילו במצב מסוכן, תפילת אישה יהודייה ממטירה ברכה ומצילה חיים.

רבי אברהם קוהאן
שני הסימנים ליהודי כשר

''זאת החיה אשר תאכלו'' (ויקרא י''א ב')

אנו מוצאים בפרשת שמיני לימוד באחד מעיקרי היהדות: שמירת כשרות. היא תופסת מקום נכבד ביותר בכל מסע למכולת ובכל כניסה למטבח. אין ספק: לכשרות יש תפקיד מרכזי בחיים יהודיים. בעוד שהיישומים המודרניים רבים במטבח הכשר דורשים הרבה מחקר וחקירה, התורה מפרטת ביסודיות את הסימנים הדרושים למינים הכשרים. לדוגמה, יש סימנים בסיסיים המאפיינים מין כשר. חיות חייבות להיות "מעלי גרה ומפרסת פרסה" ואילו דגים חייבים להיות בעלי סנפיר וקשקשת. בהמה שיש לה רק אחד מהסימנים הללו - כמו גמל, ארנבת, שפן וחזיר - איננה כשרה. אותו הדין לכל בהמה אשר אין לה אף אחד מהסימנים.

לרוב אנו משייכים את המילה "כשרות" לבהמות. אבל לאמיתו של דבר יש לה שייכות רבה גם כלפי בני אדם. יהדות לא רק מחייבת אכילה רק מבהמות כשרות. כדברי רבי אברהם פאם זצ"ל: האדם היהודי חייב להיות "יהודי כשר". כדי להיות יהודי טוב, יש "שני סימנים" שצריכים לדבוק בהם: מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו. שבת, כשרות וטהרת המשפחה צריכים להתאזן עם צדקה, יושרה עסקית וחסד.

הגמרא (שבת ל"א ע"א) מספרת על גוי שניגש לשמאי וביקש להתגייר בתנאי שילמד אותו את כל התורה כולה בעומדו על רגל אחת. לשמוע בקשה כזאת, שמאי רדף אחרי האיש ב"אמת הבניין". אבל האיש לא ויתר כל כך מהר. הוא בא להלל באותה בקשה. הלל ענה לו: ''דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור'' (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. זו היא כל התורה כולה והשאר פירוש הוא, לך ולמד.)

אולי, במבט שטחי, שאלתו של איש זה נראית מטופשת. אולם יש משמעות רבה מוסתרת בה. הוא ביקש לזהות איזו בחינה משמירת המצוות יסודית יותר לחיי יהודי. "אתה יכול להגיד לי: על איזו רגל עומדת כל התורה כולה?" שאל האיש. "מה יותר חשוב: מצוות בין אדם למקום או בין אדם לחברו?" כאשר שמע שמאי את שאלתו, מייד גירש אותו במוט בו משתמשים להניח יסוד בניין. "אי אפשר להפריד בין השניים," טען שמאי, "הם הולכים ביחד. אם יש לך אחד בלי השני, כל יסודך בתורה יהיה בלתי-יציב. כל המבנה יתמוטט."

אבל להלל היתה תשובה אחרת לאיש הזה. "אף על פי ששתי בחינות אלו תלויות זו בזו, יש רגל אחת בה כל התורה כולה מושתתת - מצוות בין אדם לחברו. אם תתייחס לזולת רק כמו שאתה עצמך היית רוצה שיתייחסו אליך, אז תניח את אבן הפינה אשר עליה שאר התורה תוכל להיבנות."

לאור כך, נוכל להבין סתירה מעניינת בין שני הלוחות שהוריד משה מהר סיני. בלוח אחד היו כתובות המצוות בין אדם למקום ואילו בלוח השני היו המצוות בין אדם לחברו. סך כל האותיות היה שש מאות ועשרים. אולם, היה הבדל חשוב בין שני לוחות הברית. בלוח המצוות בין אדם למקום היו מאות אותיות, בזמן שבלוח השני, המתאר מצוות בין אדם למקום, היו הרבה פחות. ובכל זאת, למרות האותיות המעטות בלוח המצוות בין אדם לחברו, הלוח לא היה קטן יותר. היה בדיוק אותו גודל באורך ורוחב.

אך כל זה מוביל לבעיה אחת: איך היו הלוחות באותו גודל אם יש לאחד מאות אותיות פחות מהשני? מה נעשה עם כל המרחב העודף? המבי"ט (ספר בית א-לקים, שער היסודות, פרק י''ב) מסביר שהאותיות בלוח המצוות בין אדם לחברו הוגדלו כדי לפצות על החלל הנשאר.

הלקח בתופעה כזו הוא חשוב ביותר. לעיתים קרובות מדרגת היהדות נמדדת לפי המסירות למצוות בין אדם למקום... אך זו טעות להאמין שהיא נעצרת שם. אם נדאג רק לקשר שלנו עם ד' ונתעלם מיחסנו כלפי יהודים אחרים, נתרשל ונפגע בעבודתנו. כדי להדגיש את המושג החשוב הזה, האותיות במצוות בין אדם לחברו היו גדולות יותר. המטרה היתה להבליט את חשיבותן השווה ולהדגיש שלא להעלים עין ממצוות אלו שהלל הגדירן "יסוד כל התורה כולה". הן צריכות לתפוס את מרכז תשומת לבנו ולהישמר בחריצות ובהתמדה. מבחינה זו, הלוח האחר שמתאר את שאר התורה (מצוות בין אדם למקום) הוא פירוש מובהר ללוח התואם המציין את המצוות בין אדם לחברו.

דבר זה מודגם בתגובתו של משה רבנו כאשר כלל ישראל סגד לעגל הזהב. כשירד משה מהר סיני נושא את שני הלוחות, ראה את החטא הטרגי המתרחש במחנה היהודי והשליך את שני הלוחות ארצה. למה שבר משה את הלוח המייצג את המצוות בין אדם לחברו? עבודה זרה שעשו כלל ישראל היה רק מרידה ועבירה בא-לקים. למה לא לחסוך את הלוח השני בו מפורטות המצוות שבין אדם לחברו?

רבי ישראל סלנטר מסביר שמחשבות כאלו עלו גם בדעתו של משה רבנו. התורה מרמזת לנו באיות הלקוי של המילה "לחות" במעשה עגל הזהב: משה התלבט אם לשבר רק אחד מהלוחות. אך בין רגע מחשבה זו חלפה. משה שיבר את שני הלוחות כי הם רק יכולים להתקיים כזוג. בדומה לשני הסימנים הנדרשים למין כשר, גם יהודי חייב להזדהות עם "שני הסימנים": יחסיו עם ד' ועם הזולת צריכים להשלים זה לזה ולהתמזג.

חיי היהודי הם איזון שווה בינו לא-לקים ובינו לשאר כלל ישרא-ל. אולם, הדרך להגיע לאיזון כזה היא להתחיל בהוראותו של הלל. עלינו לאהוב את היהודים האחרים ללא תנאים ולהתייחס כלפיהם כמו אל אחינו ואחיותינו. וכאשר נעשה ככה נוכל לצפות לזכות לתואר הטהור של "יהודי כשר", לו כולנו חפצים.

הרבנית חיה קלאזן 
לקח לחיים

''והייתם קדושים'' (ויקרא י''א מ''ד)

בזמן שמשפחתי הייתה בארץ ישרא-ל, בעלי היה מרצה בסמינרים לקירוב רחוקים של ערכים. פעם אירחנו בחור לומד בכולל שהיה ידוע בהתמדתו הקפדנית. הוא היה מאוד מאוד עקבי ודייקני בנוכחותו בישיבה ולא בזבז רגע. כשנשאל איפה למד תכונות כאלו של התמדה ומסירות, הוא סיפר את הסיפור הבא:

לפני שחזרתי בתשובה, חבריי ואני היינו קצת 'פרועים' ואהבנו לבלות. כששמענו שייפתח סניף מקדונולדס בישראל, בו ימכרו בשר לא-כשר, התרגשנו ממש. רוב הבשר בישראל הוא כשר אז כשנפתח מקדונולדס, ראינו בזה אירוע מיוחד.

הייתה רק בעיה אחת: גרנו במרחק של שעתיים נסיעה מהסניף של מקדונולדס. אך זה לא הרתיע אותנו. יום ראשון אחד, בצהריים, חבריי ואני נסענו במשך שעתיים בשביל לחוות צ'יזבורגר ממקדונולדס.

כמה שנים אחר כך השתתפנו בסמינר של ערכים, בו נחשפנו לחיי תורה ויהדות. אחר זמן מה השתכנענו באמיתה, התחלנו לחזור בתשובה ולשמור מצוות. אך התמודדתי עם עיכוב אחד: איך להגיע לישיבה כדי ללמוד? לא גרתי קרוב לאף קהילה יהודית והישיבה הקרובה ביותר הייתה במרחק נסיעה של שעה. התלבטתי, חשבתי על כך שכל יום אצטרך לנסוע במשך שעתיים... אך פתאום התחוור ל:. כשרציתי צ’יזבורגר, נסעתי במשך שעתיים בשביל התענוג והריגוש. עכשיו שאני רוצה לשבת וללמוד בישיבה, הלא אסע במשך שעתיים לשם כך?!

"עכשיו תבינו," הוא סיים, "למה אני כל כך חרוץ בלימודים שלי. הנסיעה ההיא למקדונולדס לימדה אותי את הלקח החשוב הזה, שאזכור לעולם."

בזמן שהבחור הזה האמין שהוא רק התענג מצ'יזגורגר, הוא היה סולל, בעצם, את הדרך להשראה שעתידה להשפיע על חייו לעולם. החיים גדושים הזדמנויות להעלות את העולם הגשמי ולבנות על שגיאות העבר. עלינו לקחת את הרגעים ואנרגיות ההם ולמלא אותם בקדושה ובמשמעות, במקום שליליות וריקנות. ואכן, לעתים קרובות, יש משהו יותר מושרש בחוויות ההן שחשבנו שלעולם לא נסתכל עליהן שנית: אנו מוצאים בהן מניע להשגת גדלות.

מסר קצר מאת
הרב פישל שכטר