"The TorahAnyTimes" Newsletter

הרב בנציון שפר
שבת לוהטת

וצויתי את ברכתי לכם (ויקרא כ''ה כ''א)

ליל יום חמישי אחד קיבלה אשתו של חיים שיחת טלפון מאחותה. "אני מאוד מצטערת, אבל בעלי מאוד עייף ומעדיף להישאר בבית בשבת." התוכנית היתה שגיסתו של חיים ומשפחתה ישהו בביתו של חיים בשבת, אבל כל זה עמד להשתנות.

"אבל כבר בישלתי את כל האוכל לשבת!" אמרה אשתו של חיים. אחרי שחשבו על העניין, הגיעו למסקנה הדדית. "אנחנו נבוא אליכם כדי שנוכל להיות ביחד לשבת, ואני אביא את כל האוכל שהכנתי. כך את ובעלך תוכלו לנוח בבתיכם ולא תצטרכי לבשל." כמו שסוכם, חיים ומשפחתו יצאו לדרך לקרוביהם בצוהריים של יום שישי.

זמן לא-רב אחרי שנכנס חיים לבית גיסתו, הוא ראה ספר מונח על השולחן. חיים היה ידוע בהתמדתו ומסירותו ללימוד תורה, וכן עשה ברוב זמנו הפנוי. אבל משהו בספר משך את תשומת לבו. הוא הרים את הספר והסתכל בכותרת: "מי באש." בספר מסופר על הצורה בה חי'ה מלכה אברמסון הצילה את שלושת בניה ואת סבתה מאש זועמת שבלעה את הדירה. באומץ רב גברת אברמסון נכנסה לדירתה פעמים רבות והצליחה להציל את כל משפחתה. אבל היא עצמה נכוותה ביותר משמונים אחוז גופה. מסעה מדבר על ניסיון סוער, אך מדגיש את אמונתה החזקה בפני צרה וצוקה.

חיים התחיל לקרוא בספר. ואז קרא עוד. ועוד. במשך כל השבת, עיניו היו נעוצות בדפיו והספר נשאר לידו.

סוף סוף הגיע זמן להתפלל מנחה של שבת. חיים הלך לבית המדרש והתיישב. כשהסתכל סביב בית המדרש הגדול, הבחין במשהו מוזר. כמעט כולם הביטו בו. הוא לא חשב על זה הרבה והמשיך להתפלל בשקט והתחמק מכל המבטים המוזרים.

בסיום התפילות, חיים כבר היה מסוקרן מאוד. הוא הלך לחברו ואמר, "האם אתה יודע למה כולם מביטים בי?" "האם לא שמעת?" "לא," אמר חיים, "מה קרה?" "אני מאוד מצטער לספר לך, אבל אמש, ביתך עלה באש. נראה שהבוילר במסד התפוצץ והצית אש. ביתך אינו ראוי לחיות בו עוד."

הוא שמע את החדשות ונעמד. הוא רק תמה מה היה קורה אילו הוא ומשפחתו נשארו בבית בשבת, שלא לדבר על הזמנת קרוביהם. אבל יותר מזה, כרגע הבין חיים מדוע פתח את ספרה של חיה מלכה אברמסון וקרא את כל תוכנו. ד' שלח לו מסר בצורה ברורה.

לפעמים אנו תמהים מדוע צריכים נסיון מסוים או מדוע משהו קורה כמו שהוא. לא תמיד נדע את הסיבה המדויקת, ופעמים נדע. אבל כך או כך, דבר אחד בטוח: שום דבר אינו מקרי. ד' תמיד משגיח על המאורעות הגלובליים והאישיים בעולם ודואג לטובתנו ושלומנו. זה עצמו צריך לשמש כמקור הגדול ביותר של נחמה ורווחה. אנחנו לעולם לא לבד בחיים.

הרב דוד אורלופסקי
אפר ל"ג בעומר: אף פעם לא לוותר

אני זוכר פעם שחזר בני מהגן ושאלתי אותו, "מה למדת היום?" "למדנו על ל''ג בעומר!" "נו, מה גילית?" המשכתי. "למדנו שלרבי עקיבא היו עשרים וארבעת אלף תלמידים וכולם נפטרו בשלושים ושלושה ימים שבין פסח לשבועות. בל''ג בעומר הפסיקו למות, לכן אנחנו חוגגים." אז בני הביט בי, תמה. "אבא, אני לא מבין. מדוע חוגגים? כולם נפטרו." שאלה מצוינת.

בואו נסביר לאט לאט. עשרים וארבעה תלמידים נפטרים במשך שלושים ושלושה ימים, וביום השלושים ושלוש חוגגים משום שכולם מתו. זה כאילו אומרים שמישהו השקיע $24000 בבורסה, וכל יום הוא הפסיד אלף דולר. אז מה קורה ביום עשרים וארבע? הוא עושה/עורך מסיבה כי לא הפסיד עוד כסף. רק רגע. לא נשאר לו עוד כסף. אין זו מסיבה בכלל.

מהי, בעצם, מהות ל''ג בעומר?

ה'פרי חדש' מפרש (שולחן ערוך, אורח חיים תצ''ג ב'): "ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אחר כך רבי עקיבא שלא מתו כאלו." כאשר מתו כל עשרים וארבעת אלף התלמידים, מצא רבי עקיבא עוד חמשה תלמידים. הוא לימד להם את כל מה שידע ומסר להם את התורה. אך יש בעיה עם תשובה זו: מה לעניין זה ול''ג בעומר? אין שום ראיה שהוא התחיל ללמד את חמשת התלמידים הללו בל''ג בעומר.

נפנה נא לסיפור חייו של רבי עקיבא. עקיבא הוא בן ארבעים שנה ועם הארץ, בור. הוא גם כן רועה צאן, דרך שאינה מובילה במהירות לקריירה מוצלחת. בכל זאת, רחל, בתו של כלבא שבוע העשיר, רואה משהו מיוחד בעקיבא. היא מתחתנת איתו בתנאי שיסכים ללמוד תורה במשך שתים עשרה שנה. כשמוע על שידוך כל כך יפה ומיוחד, עונה עקיבא, "אחשוב על העניין. אני לא בטוח אם אני מוכן לשבת וללמוד תורה לזמן כל כך ארוך. חוץ מזה, אינני יודע לקרוא."

אך אז עקיבא רואה אבן עליה נופלים מים, מסתתים אותה. ואז הוא אומר לעצמו, "אם טיפות כה קטנות יכולות לנקוב חור בסלע הקשה, בוודאי התורה הנמשלת לברזל תוכל לחדור ללבי הרך." עקיבא אז חוזר לרחל ואומר שהוא מסכים לשידוך.

מהר רחל באה לאביה ואומרת, "מזל טוב, אני מאורסת! אני מתחתנת עם עקיבא!" כל מה שכלבא שבוע חושב עכשיו הוא, "עקיבא, עקיבא, עקיבא? מי העקיבא הזה?" "עקיבא, הרועה," אומרת רחל. "מי? עם הארץ ההוא! בשום פנים ואופן! אם תמשיכו עם זה, לא אספק לכם אפילו פרוטה. אני נשבע שלא תהנו כלל מכל הכסף שלי!"

"איך היה עם אביך?" שואל עקיבא. "אל תדאג," אומרת רחל, "נתחתן בכל אופן ואתה הולך לישיבה."

עקיבא עכשיו בישיבה, לומד אלף-בית עם בני שלוש. נדמיין: "שמעי, איך נשמע פתח?" "פתח -- אלף -- אה. פתח -- בית -- בה. פתח -- גימל -- גה." "טוב מאד, שמעי!" "בסדר, עקיבא, תור שלך." "צירה -- אלף -- אי. צירה -- בית -- בי... מותר לי לקבל סוכריה?" בוודאי שהיה קצת מביך. אבל עקיבא מתעקש ולומד לקרוא אט-אט. הוא עובר מחומש לנביא, למשנה, לגמרא ועוד. אחרי שתים עשרה שנים, הוא רבי עקיבא ויש לו שנים עשר אלף תלמידים. עכשיו הגיע הזמן לחזור לאשתו.

בדרך הביתה, הוא שומע את אשתו המאחלת שרק יחזור לישיבה וילמד לעוד שתים עשרה שנים. וככה, ללא דיחוי, רבי עקיבא מסתובב וחוזר לבית המדרש.

אחרי שתים עשרה שנים שניות, רבי עקיבא אסף/צובר שנים עשר אלף תלמידים נוספים. סוף סוף הוא חוזר הביתה אחרי עשרים וארבע שנים, עם עשרים וארבעת אלף תלמידים. רבי עקיבא משבח את אשתו על מסירותה שאין כמותה לצמיחתו בלימוד תורה ומחדש את הפתגם הידוע: "שלי ושלכם - שלה היא."

במהירות כלבא שבוע שומע את הבשורות: תלמיד חכם גדול הגיע לעיר. לאחר שנים של עצב על הרחקתה של בתו היקרה, כלבא שבוע מאחל: לו יכול להתיר את נדרו! כלבא שבוע מיטלטל לרב הגדול הזה ואומר, "רבי, מה אוכל לעשות? אסרתי לבתי ליהנות מנכסי." "למה שתעשה משהו כזה?" שואל רבי עקיבא. "כי היא נישאה לעם הארץ בן ארבעים שנה שלא ידע לקרוא. אבל אני מצטער שעשיתי כן. האם יש משהו לעשות?" "האם היית נודר את הנדר הזה אם הבעל היה הולך ללמוד תורה ברצינות והיה מתפתח כתלמיד חכם אמיתי?" "לא." "מה אם היה לתלמיד חכם כמוני?" רגע שקט. "עקיבא? זה אתה?" ואז הם מתחבקים.

בנקודה זו החיים מחייכים. רבי עקיבא בן ששים וארבע ויש לו אלפי תלמידים, אישה נפלאה וחשבון גדול בבנק. הוא נהנה מ'תור הזהב' שלו. תלמידיו ממשיכים לשגשג ולהתפתח לגדולי תורה. הם משופרא דשופרא בידיעת התורה. הם מרעננים את התורה ומעוררים את כלל ישראל. אם הסיפור היה מסתיים כאן, היה לו סיום בכי-טוב. אבל איננו.

יום אחד, ניגש מישהו לרבי עקיבא עם חדשות מצערות. "רבי עקיבא, אנו מצטערים להגיד ככה, אבל תלמיד שלך נפטר." "איזה תלמיד?" "בערך שבע מאות מהם." למחרת, מודיעים לו אותו דבר. ואז שוב. ושוב. ושוב. במשך שלושים ושלושה ימים, רבי עקיבא שומע חדשות טרגיות על תלמידיו האהובים.

כל עבודת חייו של רבי עקיבא התמוטטה לעיניו. הוא רץ ממיטת חולה ללוויה לבית אבל, הוא חווה כאב וצער בכל יום בלי הרף. אלפי תלמידים, שהיוו מרכז מידע התורה, היו מתים.

ואז יום אחד, בעומדו בלווית תלמידו, מספר עשרים ושלושת אלף תשע מאות תשעים ותשע, רבי עקיבא שומע את החדשות. "התלמיד האחרון שלך מת." עכשיו הכל נגמר. כל חייו נהפכו לאפר. שום דבר לא נותר.

האם היינו מאשימים את רבי עקיבא אם היה מתייאש עכשיו? היינו מאשימים אותו אם היה אומר, "אני איש זקן נשבר שאיבד את הכל. אני מתפטר. אני הולך לשבת וללמוד בעצמי מכאן והלאה"? אבל לא היה זה רבי עקיבא. הוא המשיך לבנות מחדש את כל חייו וחיי עם ישראל בחמישה תלמידים.

מנין שאב את הכוח להמשיך? איך היה יכול להמשיך להתמודד?

אחרי שראה את כל חייו מתמוטטים, רבי עקיבא קם, התאושש ואמר, "בואו נתחיל מחדש." נדמיין איך היה לעמוד לפני עשרות אלפי תלמידים ואז ללמד חמישה תלמידים בחדר קטן. ללא ספק היה מאוד קשה. אבל רבי עקיבא התעקש והמשיך.

ומי היה אחד מחמשת תלמידיו אלו? רבי שמעון בר יוחאי. וביומו האחרון עלי אדמות, ל''ג בעומר, הוא גילה את אור הזוהר הקדוש לעולם. הכוח של ל''ג בעומר טמון בכך שרבי עקיבא קם לאחר שראה את כל חייו קורסים נגדו. הוא התחיל מחדש עם חמישה תלמידים, אשר המשיכו את דרכו ושינו את כל פני תבל.

 יש הרבה אנשים שמתייאשים בחיים. יש להם חלומות ושאיפות, אך אז קורה איזו תקלה, והם מוותרים. אבל אותם שיש להם את הכוח לקום מצרה ואסון ולהמשיך באמונתם -- שואבים את כוחם מל"ג בעומר. זהו הכוח הנגלה ביום זה. כשיש חיים, יש תקווה. אפילו על ערש דווי, אפשר לשנות את העולם.

מתי אנחנו מתייאשים? מתי אומרים שכבר מאוחר מדיי? מתי אומרים לעצמנו, "אי אפשר לי לקום מהאפר ולהמשיך"? בבוקר ל"ג בעומר, כאשר מסתכלים החוצה ורואים את המדורות שהצטמצמו לאפר, אנו נזכרים בחיי רבי עקיבא. ואז זוכרים שאין שום יאוש. אינני זקן מדיי, אף פעם לא מאוחר מדיי, ואינני חושב על ההזדמנויות הרבות שחמקו ממני. אני יכול להסתכל בחיי העכשוויים ולומר, "אני יכול להיות מי שאני רוצה, ואני יכול לבחור איך שאני רוצה. לא משנה מה עשיתי עד היום. היום יום ראשון של שארית חיי. היום אני יכול להתחיל להיות כל מי שאני רוצה. אני יכול לסיים את מסעי להר סיני ולחוות את החוויה הרוחנית הנוראה שתשנה אותי ואת כל כלל ישראל לגמרי."

ל"ג בעומר הוא היום שאוזרים בו את העוז להיות מי שאנחנו באמת רוצים להיות, כנגד כל הסיכויים וכל הצרות. אנו נזכרים ברבי עקיבא, ברבי שמעון בר יוחאי, בלהבות של פעם שכעת נשרפו לאפר. ואז אומרים באומץ, "לא אוותר."

מסר קצר מאת מרת אורית אסתר רייטר

פעם שמעתי מרב הערה מאוד מאירה השייכת לתקופה זו של השנה. "אם אתה שומר בלבך הרגשות שליליות כלפי יהודי אחר או אם אינך מסכים עם מישהו בכלל ישראל -- תשאיר אותו עד היום אחרי שבועות."
בימי ספירת העומר, צריכים לעבוד על המידות שלנו. אם נעשה ככה כיאות, אפשר שרגשות לא-נעימות אלו אט-אט יתפזרו. ועד שבועות, כבר יעלמו ואינם.