"The TorahAnyTimes" Newsletter                                                                                                                                           Print Version              פרשת בלק  כ' ביולי 2019 | י"ז בתמוז תשע"ט  Compiled and Edited by Elan Perchik

רב דוד גוטליב
להרגיש נדרש

אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב (במדבר כד:יג)

אני זוכר פעם ניגש אליי פסיכיאטר עם בעיה. "הרב," אמר, "אני צריך לעזרתך. הייתי בחמשה נישואים וכולם הסתיימו באותה דרך. הזולת עזבה אותי. אבל אני לא מבין מה קרה. אני בעל אמצעים ומאוד נדיב עם הזמן, כסף ודאגה שלי. נתתי להן תשומת ליבי, חלקתי איתן חכמתי וטיילנו ביחד. אבל כולן עזבו אותי."

הקשבתי היטב לבעייתו של הפסיכיאטר והפכתי את הקערה על פיה. "יותר לי לשאול אותך משהו. אמרת שעשית בשבילן המון. אבל מה הן עשו בשבילך?" ללא היסוס, הוא ענה, "הרב, אינני תובעני! הן לא עשו כלום בשבילי. אני עשיתי את הכל בשבילן." מייד כשהוא אמר כך, ידעתי את התשובה. "זוהי בדיוק הבעיה," הסברתי. "כל בת הזוג הרגישה כמו גלגל חמישי בעגלה. הרגישו חסרי תועלת וערך. ואף אחד אינו מאושר אם עושים אותו לחסר ערך."

אבל הוא לא אבה לשמוע. "הרב," הוא התעקש, "נתתי להן כל כך הרבה!" "בסדר," אמרתי, "אם ככה זה, בוא נמשיך הלאה. מספר שש."

בין לבן או בת הזוג או לבניהם, נאמר פעמים רבות שאין אנו אומרים די שלוש מילים חשובות מאוד: "אני אוהב אותך." זה בוודאי כן. אבל, שאלו את עצמכם מתי היתה הפעם האחרונה אמרתם לבן או בת הזוג, "אני זקוק לך." באיזו תדירות משתמשים בשלושת מילים אלו? בנישואין, מילים אלו הן חיוניות באותה מידה כמו "אני אוהב אותך."

נתינה לזולת היא אחת מיסודות החיים ובוני הערכה עצמית, משום שהיא מאפשרת לאדם להרגיש שהוא מישהו חשוב ונדרש. באופן מצער, המושג הזה איננו מובן כהלכה. יש ארגון מלא, NASE (אגודה לאומית להערכה עצמית), המסור לשילוב הערכה עצמית לחברה אמריקאית. עיינתי בחומר שלהם לראות מה אומרים מקורים החילוניים על גורמי הערכה עצמית משופרת ומה מאיים אותה. אבל נדהמתי. לא הזכירו בכלל שנתינה לאחרים היא גורם תורם.

אתם תמהים, אולי, איך כל אחד יכול להיות תמיד נדבן? כדי שאחד יתן, צריך שני לקחת.

אבל לא בהכרח שזוהי האמת. רב אליהו דסלר (מכתב מאליהו כרך א', עמוד 48-49) מציע באופן מבריק שאפשר לחיות חיים מלאים בתור נדבן. וזה משום שיש הבדל חשוב בין לקחת ולקבל.

נניח מישהו ניגש אליך בשביל עצה. אתה מסכים בשמחה ונותן הדרכתך. מי נתן למי? סביר שנאמר אתה נתת למי שבא אליך. אתה עזרת לו כי חלקת איתו את החכמה, הצעות וזמן שלך. אבל האם השני נתן לך משהו? הוא בוודאי עשה כן. הוא העביר לך מסר חשוב מאוד. "אני חושב שאתה חכם, משכיל ובעל ניסיון. אני מכבד את דעתך וחושב שאתה די נדיב לחלוק מחכמתך איתי." הלא זה בונה את הערכה העצמית שלך ונותן לך להרגיש נדרש? אתה נתת לו את העצה שלך, אבל הוא נתן לך את האישור שלו. הוא קיבל את העצה שלך, ואתה קיבלת את ההערצה שלו. נחכם להגדיר מחדש את המונחים שלנו: לתת ולקבל במקום לתת ולקחת.

מתקבל על הדעת שאם נתינה מפתחת את האדם, חשוב באותה מידה לאפשר לזולת לתת. וזהו שהיה חסר לפסיכיאטר הזה. הוא הכיר את חשיבות נתינתו הוא בעצמו, אבל לא הכיר שקבלה היא גם כן יכולה להיות דרך לנתינה. הוא חשב על קבלה שהיא לקיחה ואז הבעת אנוכיות. אבל הוא קלקל את המונחים שלו, ולכן יחסיו סבלו. לו התיר לנשים אלו לתת לו, היו מרגישות יעילות. לא היו רואות את עצמן כמו גלגל חמישי בעגלה. בלב עניין הערכה עצמית ואושר היא הרגשה שמישהו זקוק לך. וכמו הפתגם הידוע, "כל אחד צריך להרגיש נדרש."

הרב דניאל סטאום
נישואין של יהלום

מה טבו אהליך יעקב (במדבר כד:ה)

לפי מנהג ישראל, חתן נותן לכלה שלו טבעת אירוסין ביהלום. מדוע זה ככה, באמת?

פעם שמעתי מרב משה וולפסון הסבר יפה. בקבלה, כל צבע מסמל מידה אחרת. בשביל יהלום, כל דרך אתה מסובב אותו, אפשר לראות כל צבעי הקשת בתוך המנסרה. כך גם בנישואין. כל מידה נדרשת. צריך אדם לעצב את עצמו או עצמה לבעל מידות צרופות בכל הרמות.

אבל, כמו שצבע הבסיס של יהלום הוא לבן, כך גם צריך להיות בבית. לבן מסמל חסד, וזהו צריך להיות יסוד כל בית יהודי. כשחסד מתפשט בכל הבית וכל בן או בת הזוג דורש לטפל בזולת באופן נדיב, משפחה יפהפיה תצמח.

אני זוכר שהרגשתי קצת עצוב ביום האחרון לפני יום הנישואין הראשון שלי. היתה שנה נפלאה מזמן האירוסין שלי עד החתונה, שבע ברכות וכל שנה הראשונה של נישואין. אבל ידעתי שעכשיו היא מסתיימת. התחושה המיוחדת שיש לחתן או כלה אינה ניתנת לתיאור במילים. אחי מסר לי מאחד ממוריו, "חתן נשאר חתן כל עוד שהוא מטפל בכלתו כמו כלה." אבל בכל זאת רציתי לבקש עצה אישית מהרבי שלי.

הוא אמר לי שהתחושה המיוחדת הזו שיש לנו בכניסה לנישואין וממשיכה לזמן-מה יכולה להישאר איתנו לעולם. כל עוד זוכרים שכל דבר שעושה בן או בת הזוג בשבילך הוא חסד, תעריכו אחד את השני. אם לכל מעשה קטן הוא או היא עושה תביע את תודתך ולא תתעלם ממנו, לעולם לא תאבד את הניצוץ הראשוני המיוחד. לעולם תישאר חתן וכלתך כלה, כל עוד אתה נושא את הגישה הזו בלבך.

רבנית שרה מייזלס
תזמון מושלם

וירא בלעם כי טוב בעיני ד' לברך את ישראל (במדבר כד:א)

כבר לכמה שנים, כל קיץ אני טסה לאמריקה מישראל. היה באחד מהביקורים האלה שאמא שלי ע"ה לא הרגישה טוב. נראה שמצבה היה מתדרדר. חברי משפחה ביקרו אצלה בתור, והגיע תור שלי. זה היה עניין אחד שתפס את דעתי.

חוץ מזה, התקשרה אליי גברת גוטליב מארגון שלהבת. ארגון זנ נוסד בבורו פארק על ידי רב עזריאל טאובר ורב שמשון פינקוס זצ"ל. מטרתה היא לתת לנשים יהודיות דרך להתפתח ביהדות ולקבל השראה. יש ספרייה גדולה של תקליטורים הניתנים לשאילה, יש נאומים ושיעורים במבחר נושאים.

באותה תקופה אמא שלי לא הרגישה טוב, ביקשה ממני גברת גוטליב להרצות סדרת הרצאות בכל יום שלישי. הסכמתי לכך, והלכתי לנאום על חשיבות הבית היהודי, כח התפילה והשגחה פרטית. היה יום שלישי הבא רציתי לדבר על כח עניית אמן.

אך אז אמא שלי אושפזה בטיפול נמרץ. ידעתי שאצטרך לטפל באמא שלי, ואז לא אוכל ללמד את השיעור. התקשרתי לגברת גוטליב, הסברתי את המצב והתנצלתי על ביטול הפתאומי. "את חייבת לבוא!" גברת גוטליב ניסתה לשכנע אותי. "יהיו מאות נשים מחכות." חזרתי ואמרתי שאמי בבית החולים, אבל דבריי לא הועילו. "אני אף אשלח לך אמבולנס להסיע אותך שם ובחזרה," אמרה גברת גוטליב באדיבות. "תוכלי לחזור מייד אחרי ההרצאה." המשכתי להתעקש שאשאר עם אמי ולא לעזוב אותה אפילו לזמן קצר, אך אז גברת גוטליב סוף סוף שכנעה אותי. "אם תנאמי, תהיה זכות לרפואה שלמה לאמך." כששמעתי זאת, לא יכולתי לסרב אותה. ואז סוף סוף הסכמתי.

אמרתי לאחות שאחזור בעוד שעה ומיהרתי למקום השיעור. נאמתי על ההשפעה של עניית אמן. מייד כשסיימתי, חבר הצלה החזיר אותי לבית החולים. נשארתי עם אמא שלי עד אחד בבוקר. אז נאלצתי לעזוב את היחידה לטיפול נמרץ. נסעתי לבית אחותי ללון, מצפה שאחזור לבית החולים בבוקר להיות עם אמא.

כאשר התעוררתי למחרת, אפילו לפני שיצאתי לדרך לבית החולים, קיבלתי שיחת טלפון. היתה חברה טובה שלי. "שמעת מה שקרה אמש?" "לא," אמרתי. "הייתי בבית החולים עד מאוחר." "האם שמת לב למי שישבה בשורה הראשונה כשנאמת?" "אני מצטערת, אבל לא ראיתי. היו הרבה נשים שם." "לא ראית רבקי בילר?" שאלה החברה שלי. "אותה? בעצם ראיתי אותה," אמרתי. רבקי בילר היתה בכיתה של אחותי.

אחרי ששמעה אותי מדברת על כח עניית אמן, רבקי חזרה הביתה בהשראה רבה. ציינתי איך גמטריות 'אמן' ו'מלאך' שוות -- 91 -- מסמל שכל פעם אדם עונה אמן, מלאך נברא שמגן על האדם.

עכשיו הבה נפנה לסיפורה של רבקי בילר.

היה מאוחר יותר בלילה ההוא, בעוד רבקי היתה בבית עם בעלה. פתאום רעיון עלה על דעתה. למרבה הצער, היא איבדה בת קודם. רבקי אמרה לבעלה, "אתה יודע משהו? בוא נעשה משהו מיוחד בנוגע לאמירת אמן. הבה נכריע לענות אמן לברכות השני בכוונה, לזכות הגנה בשביל בתינו וילדינו." בעלי הסכים לעשות כך.

אחרי זמן קצר, הייתי צמאה. אמרתי לבעלי שאקח משקה ואברך בקול, ואז עליו לענות אמן! וכך עשינו.

זמן לא-רב אחר כך הטלפון צלצל. היה בני. הוא היה מתארח בביתינו, בזמן ששאר משפחתו היתה בכפר. "אמא," הוא אמר, "אל תדאגי." מייד כששמעתי זאת ידעתי שאני חייבת להתחיל לדאוג. "אמא, אני בסדר, אבל הייתי בתאונת דרכים. אני מוכרח להגיד לך שהאוטו הרוס, אי אפשר להציל אותו. כאשר האמבולנס הגיע עם המשטרה והסתכלו במצב האוטו עכשיו, הם הבטיחו לנו: אי אפשר שמישהו יצא חי. אך אז הייתי שם חי, מתהלך ונושם. 'חייב שמלאך בא והוציא אותך מתוך האוטו!' אישרו השוטרים. 'פשוט לא נוכל להבין את השרדותך. קבענו שקרה לך נס.'"

אחרי שבני סיפר פרטי האינצידנט הטראומטי הזה, הוא אמר, "אמא, פשוט חכי בבית. השוטרים יחזירו אותי." כששמעתי שברוך ד', בני היה בסדר, שאלתי אותו שאלה אחת שתפסה את דעתי. "מתי היתה התאונה?" "22:34 בלילה," הוא אמר.

מייד באומרו כן הכל התקבל על הדעת. רק ביום ההוא שמעתי על גדולת אמן ואיך כל אמירת המילה יוצרת מלאך מגן. ואכן, בלילה ההוא, בעלי ואני ישבנו יחד וביקשנו להוציא לפועל את מה שלמדתי. אני זוכרת את המצב בדיוק. היינו יושבים במטבח כאשר בירכתי את הברכה ההיא והוא אמר אמן. אבל היה משהו יותר. שעון המטבח היה מולנו.

ואני זוכרת כל כך ברור: ברגע שבעלי אמר אמן, השעון השתנה ל22:34.

כך הוא כח האמן. לא רק שהוא מאפשר לנו לחזק את אמונתנו בד', אלא הוא גם מביא ברכה והגנה למשפחותינו, קהילותינו והעולם כולו. במילה הקטנה ההיא יש פוטנציאל אינסופי להשפעה רחבה מאוד. נחכם לדרוש בלהיטות כל הזדמנות לענות אמן בקול. נוכל להשיג כל כך הרבה על ידי מעשה כה קטן.

מסר קצר מאת
הרב מלקולם הרמן

פעם, אמרתי לאשתי, חצי בצחוק, שההוכחה הכי גדולה לתורה שבעל פה, הבאה יחד עם התורה שבכתב, היא רשימת קניות. לעתים קרובות, מה שכתוב ומשמעותו אינם בדיוק תואמים זה לזה. לכן, כדי לפתור את הרשימה המסתורית ביד, צריך כל בן ובת זוג ללמד לשני את ה"שפה" שלהם המיוחד. ללמוד את הגוונים המדויקים של הבעות בעלך או אשתך ולזכור אותם. כמו בכל תחומי הנישואין, תקשורת ברורה ויעילה עושה המון. היא תמנע מלהכריח אותך לחזור לחנות כשחשבת סוף סוף לא תצטרך לחזור לעולם.